בשבועות האחרונים עסקנו בהגנה על מידע סודי. תכנים שבעל המידע אינו מעוניין בהפצתם, חל איסור לגלות אותם. איסור הגילוי מורכב גם מאיסור דאורייתא וגם מאיסורי דרבנן. איסור לשון הרע אוסר על גילוי מידע סודי או מידע שעשוי לגרום נזק, או צער. בנוסף קיימים איסורים מדרבנן המורים על החובה לשמור כל מידע שמגיע לידיעת האדם. איסור "בל יאמר" המובא בגמרא (יומא ד: ) מורה כי כל מידע שבעליו חשף אותו, אין לגלותו לשום אדם אחר ללא הסכמתו של בעל המידע.
לאור האיסורים שהוצגו בשבועות האחרונים, התעוררה שאלה האם קיימים מצבים בהם יהיה ניתן לחייב את מחזיק המידע לחשוף נתונים, למרות שהמידע מוגן תחת איסורי הגילוי.
שאלה זו התחדדה לאור מצבים בהם אדם הוכפש ברבים, או ניזוק באמצעות כתיבת דברי בלע והשמצה, בעקבות כך הנפגע מבקש שיגלו לו את זהות הפוגע, בכדי לבקש צו מניעה או לתבוע פיצוי על נזקו (קיימים מצבים בהם יהיה ניתן להגיש תביעה ממונית בגין נזקי גרמא)
קיימים מצבים שונים של חשיפת מידע החוסה תחת איסורי הגילוי. המקרה הפשוט עוסק בתרחיש שבו מקבל המידע לא התחייב באופן מפורש שלא לגלות את המידע, אומנם גם ללא התחייבותו של מקבל המידע, קיימים איסורי גילוי מדאורייתא ומדרבנן, אך כפי שיובהר להלן מצב זה קל יותר ובמקרים מסוימים ניתן לחייב את מקבל המידע לחשוף את פרטים שידועים לו.
רבי מנחם מריזבורק (נימוקי מהר"ר מריזבורק שנדפסו בסוף שו"ת מהר"י וייל ) דן במקרה בו אדם סיפר לכמה מחבריו מידע סודי על רעייתו, בתום סיפור הדברים ביקש המספר כי המידע יישמר בסוד ולא ידלוף החוצה. לימים המידע שסופר לחברים נדרש לבית הדין בכדי לפסוק בעניין גירושי הזוג. חברי הבעל ביקשו שלא להעיד בבית הדין משום איסורי הגילוי ואף משום בקשתו המפורשת של הבעל כי המידע יישמר בסוד.
רבי מנחם מריזבורק פסק ששומעי המידע מחויבים להעיד בבית הדין, משום שתורה בפסוק "אם לא יגיד ונשא עוונו" (ויקרא ה א), מצווה על העד לחשוף בפני בית הדין את הידוע לו, וממילא דברי הרב - ציווי הקב"ה בפרשת עדות, מדוחים את דברי התלמיד -הבעל שביקש לשמור את המידע בסוד.
יש לציין כי עצם חובת העדות בבית הדין דוחה את איסורי הגילוי, שהרי אחרת לא ניתן לבקש עדות משום אדם, וממילא ציווי התורה לעדות יהיה חסר כל משמעות. בנוסף לכך ברור כי חכמים לא אסרו את הגילוי במקום שהתורה מחייבת אותו.
עוד יש לציין כי גם ללא חובת העדות מהתורה, דיני איסור הגילוי בעצמם, אינם מגינים על המידע בבית הדין. לשם המחשה ניתן להשתמש בדוגמא של איסור גילוי מטעם לשון הרע. אחד מההיתרים לספר לשון הרע הוא סיפור לשם תועלת, ברור כי הגדת עדות בכדי לברר את הדין, תהיה מוגדרת כתועלת(ואף מתקיימים בה שבעת התנאים שצריכים להתמלא בהיתר התועלת) וממילא יהיה היתר לחשוף את המידע בפני הדיינים.
לאור הדברים עולה, כי אם מחזיק המידע על זהות המשמיץ או כותב דברי הבלע, לא התחייב מפורשות שלא לגלות את זהות כותב דברי הבלע, אזי הנפגע יוכל לזמן את מחזיק המידע לבית הדין ולבקש ממנו להעיד בפני הדיינים.
מצב גילוי נוסף, עוסק בתרחיש שבו מקבל המידע התחייב מפורשות, בין אם באמצעות שבועה או בהתחייבות אחרת שלא לגלות את המידע שהוא נחשף אליו. תרחיש זה מוסיף איסור נוסף או חובה חיצונית לאיסור הגילוי, אשר מחייבים לקיים את מוצא פי האדם ואוסרים את הפרת ההתחייבות.
מהר"י וייל (שו"ת מהר"י וייל סי' מב) פסק כי במקרה שאדם התחייב מפורשות שלא לחשוף מידע שהגיע לידיעתו, אין לחייבו להעיד על תוכן הדברים בבית הדין אלא ברשות בעל המידע. את דברי המהר"י וייל הביא הרמ"א בדרכי משה על הטור ( חו"מ סי' כח).
הקשה הט"ז (חו"מ סי כח) שלכאורה הרמ"א סותר את עצמו מהלכות עדות (חו"מ סי כח), להלכות שבועה (יו"ד סי' רכח), משום שבהלכות עדות פסק הרמ"א שהעד צריך לקבל אישור גילוי מבעל המידע, ואילו בהלכות שבועה פסק הרמ"א כי למרות שהעד התחייב בשבועה שלא לגלות את המידע הסודי, בכל זאת קיימים מצבים שקמה על העד חובת גילוי, כגון במקרה שהטילו חרם על מי שאינו מגלה מידע הנחוץ לציבור
(רמ"א הביא את תשובת המהרי"ק שעסקה בגילוי מקום אבידה. במקרה הנדון חייבו את העד לחשוף את מקום הימצאות האבידה ,למרות שבועתו שלא יגלה).
התומים(חו"מ סי' כח) יישב את סתירת דברי הרמ"א בכך שיש להבחין בין התועלות של גילוי המידע באירוע האבידה, לבין התועלות שבהצגת המידע בפני בית הדין - במקרה של הגדת העדות שעסק בו המהר"י וייל.
באירוע האבידה, העד יכול לשפוך אור ולהביא למציאת האבידה, על כן עדותו נחוצה ומועילה ולכן קיימת חובה לחשוף את המידע. אבל באירוע העדות שעסק בו המהר"י וייל, העד שהחזיק במידע שימש כעד בודד ללא עד נוסף עימו, ממילא אין עליו כל חובה להעיד, משום שהוא אינו מקדם את בירור האמת ופסיקת הדין, לכן אין מצווה שתפקיע את איסור השבועה שלו, ממילא השבועה עומדת בעינה עד שתקום חובת הגדת עדות אשר תפקיע את איסור השבועה.
לאור הנאמר עולה, כי במצבים שעדות מחזיק המידע תוכל לסייע לפסק הדין אזי מצוות הגדת העדות תחייב את מחזיק המידע לחשוף את הנתונים שבידו, אך במקרים בהם לא קיימת חובת הגדת עדות אזי מחזיק המידע חייב לקיים את דיבורו ולא לחשוף את הנתונים.
הדברים נכתבו בתמצות לעיון ולימוד ואין בהם כל הוראת הלכה למעשה
לתגובות stern1416@gmail.com