אאא

    "וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִוא לֵאָה וַיֹּאמֶר אֶל לָבָן מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ וְלָמָּה רִמִּיתָנִי. וַיֹּאמֶר לָבָן לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה. מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת וְנִתְּנָה לְךָ גַּם אֶת זֹאת בַּעֲבֹדָה אֲשֶׁר תַּעֲבֹד עִמָּדִי עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת" (בראשית כ"ט)

    התורה מתארת דו-שיח נוקב, בין יעקב לחמיו - לבן. יעקב מאשים את לבן ברמאות חמורה: הם סיכמו בפירוש - שתמורת עבודת שבע השנים יקבל יעקב את רחל לאשה, והנה לא קבל אלא את לאה! לבן אינו מתרגש מטענותיו של יעקב, אלא משיב לו בשוויון נפש: "לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ - לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה". במילים אחרות, לבן מטיח ביעקב: האם חשבת לגרום עוול כלפי לאה ולישא את אחותה הצעירה לפניה? זהו מעשה - שלא יעשה!

   יעקב, אמנם נקרא "אִישׁ תָּם" - אך הוא איננו "תמים".עוד קודם שהוא פוגש את לבן, הוא מספר לרחל - ליד הבאר: "כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא, וְכִי בֶן רִבְקָה הוּא". ומבאר רש"י: "מדרשו: אם לרמאות הוא בא - גם אני אחיו ברמאות, ואם אדם כשר הוא - גם אני בן רבקה אחותו הכשרה".

    ואכן, יעקב מוכיח שהוא מבין ללבו של לבן, ומשום כך "אינו חותם על העסקה" עד שהוא מוודא שההסכם ביניהם - ברור וחד משמעי: "בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה". ומסביר רש"י: "כל הסימנים הללו - למה? לפי שיודע בו שהוא רמאי, אמר לו: אעבדך ברחל, ושמא תאמר: רחל אחרת מן השוק, תלמוד לומר - בתך. ושמא תאמר: אחליף ללאה שמה ואקרא שמה רחל, תלמוד לומר - הקטנה". כלומר, יעקב מכיר את תחבולותיו של הרמאי, ויודע להשמר מהם. אך למרות הכל "לא הועיל לו - שהרי רימהו".

    גם את הרמאות האחרונה - החלפת רחל בלאה, צפה יעקב, וניסה להשמר ממנה. הוא מסר בידי רחל "סימני זיהוי" סודיים. על מנת שבליל הכלולות הוא יבחן אותה על הסימנים, ואם היא לא תדע - יבין יעקב שהיא איננה רחל, אלא המחליפה שלה.

    אלא שיעקב לא צפה מה שעתיד להתרחש. כמו שכתב רש"י: "וַיְהִיבַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִוא לֵאָה - אבל בלילה לא הייתה לאה, לפי שמסר יעקב לרחל סימנים, וכשראתה רחל שמכניסין לו לאה, אמרה: עכשיו תכלם אחותי, עמדה ומסרה לה אותן סימנים". כלומר, ברגע האחרון, רחל חושפת בפני לאה את הסימנים שמסר לה יעקב, ובכך הוסר "מנגנון ההגנה" שהוא העמיד נגד רמאותו של לבן.

      רש"י עומד על כך, שלבן בדבריו: "וְנִתְּנָה לְךָ גַּם אֶת זֹאת" משתמש-בלשון רבים, וכוונתו לומר: ונִיתֵּן. רמב"ן מעיר, שפירוש רש"י חסר: "ולא אמר, למה יתפוס היחיד - לשון הרבים?" ומבאר: "והנכון בעיני, כי דברי לבן - בעֹרְמה. אמר ליעקב: לא יעשה כן במקומנו - כי לא יניחוני אנשי המקום לעשות כן, כי נבלה הוא אצלם. אבל תמלא שבוע זאת ו"נִיתֵּן לך" אני וכל אנשי המקום, גם את זאת - שכולנו נסכים בדבר, ונעשה לך כבוד ומשתה, כאשר עשינו בראשונה".

    כלומר, לבן מִתְחַסֵּד, הוא אינו מוכן להודות ברמאותו, ותולה את מעשיו - בחוקי המקום. "זה לא אני!" אמר ליעקב, "זה הם" - אנשי המקום, שלא הניחו לי לתת לך את רחל לפני לאה. ומשום כך, הוא ממשיך לדבר בשם כולם: "וְנִתְּנָה לְךָ גַּם אֶת זֹאת" - אני לא המחליט, מדובר בהחלטות שנכפו עליי - על ידי אנשי מקומי. ואני והם - נִיתֵּן לך את רחל, בתנאי שתעבוד אצלי עוד שבע שנים.

    הנה לנו דוגמה מובהקת ל"הִיתַּמְּמוּת" המצויה בכל מקום: האיש הפוגע, שאינו מוכן לקחת אחריות אישית על מעשיו. "אילו הדבר היה תלוי רק בי - הייתי מסייע, אבל נבצר ממני לעזור לך". כך הוא יתגונן בפני המבקש, וידרוש להטיל את האטימות על "מְדִינִיּוּת החברה".

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

    ואולי זו אינה רמאות רק כלפי הזולת. אלא גם בינו לבין עצמו - משקיט האדם את מצפונו, בכך שהוא אינו אלא ממלא הוראות של "הגוף" הממונה עליו. הוא מפריד בין ההגינות והאישיות הנעימה שלו - לבין תפקידו. האדם נוטה "לרמות את עצמו", בכך שהוא רק מבצע את המוטל עליו, ואינו אלא "בּוֹרֶג קטן במערכת" - במְכוֹנָה הציבורית והחברתית.

    רבי אליעזר אשכנזי בספרו "מעשי השם" (מעשי אבות ל"ב)עומד על כך, שבדברי לבן ליעקב: "לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ" - מסתתרת עקיצה: "כאשר סיפר יעקב ללבן שלקח הבכורה מעשו - בלתי היותו פטר רחם, אמר לבן המקנטר ליעקב: לא יעשה כן במקומנו, כלומר במקומך עושים מן הצעיר בכור - שלקחת בכורת עשו, אבל במקומנו - לא ילקח הבכורה מן הגדולה לצעירה".

    הוא מדקדק בדברי לבן, שאמר: "לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה", ולא אמר: "לתת הקטנה לפני הגדולה", כמו שכתוב לעיל: "שֵׁם הַגְּדֹלָה לֵאָה וְשֵׁם הַקְּטַנָּה רָחֵל": "אבל קראם "צעירה ובכירה" - כדי לקנטר, שיעקב נקרא צעיר ועשו היה בכור, לכן אמר בלשון הזה. כלומר, אתה הצעיר ולקחת הבכורה מאחיך, ולא יעשה כן במקומנו".

   זו דוגמה נוספת, לצביעות ולעיוות המציאות בפיו של הרמאי. בדבריו, לבן אינו מתנצל על מעשיו, הוא אינו "מתגונן" אלא "תוקף" את יעקב, ומצייר אותו כנבל ורמאי.