אאא

"אביכם הותיר לכם ירושה יפה", חייך אליהם עורך הדין ביבושת. "אולי לא ידעתם אבל היה לו ה-ר-ב-ה כסף, הוא קיבל שילומים מגרמניה, היו לו נכסים בתל אביב והרצליה. בקיצור, אתם מתחילים לחיות מחדש".

הם היו שני אברכים, חזונישניקים, כמעט ולא יצאו מדל"ת אמות הסטנדר. הבכור קם, יישר את הפראק, חבש את כובעו וברך בשם ומלכות: ברוך הטוב והמיטיב. האח הצעיר נותר לשבת. "זו שאלה להלכה, לא בטוח שאבא התכוון לזה, צריך לבדוק את הצוואה שוב". הבכור השתתק באחת: אתה מתכוון לומר ש... "אני לא יודע, אבל צריך לבדוק", ענה הצעיר ביבושת והתקשר להזמין תור אצל הבורר, מהחוג הידוע.

הברכה היתה מוקדמת מדיי. התור לבורר המשיך בבית דין, ומשם הדרך היתה קצרה שהיא ארוכה לערכאות. רחמנא ליצלן. בהיתר בית דין, כמובן, הכול בהוראת הרבנים. נו ברור, הייתכן לשתוק? גניבה לאור היום. לא זה מה שאבא התכוון.

וכך, החלו להם עשר שנים של צרות צרורות, טענות משונות, דיני תורה ומשפט שהובילו לקרע עמוק בין בני המשפחה המורחבת שאף באו להפגין מתחת לביתו של האח הבכור. הוא הפך באחת ל"לא ציית דינא". ספג קללות ונאצות, חרמות וביזויים, צינתוקים והטרדות שהפכו ללחם חוקו.

בכל אותה העת ישב הבכור בביתו, תוהה על הראשונות, מבכה את העדר האחווה והשנאה שקנתה שביתה בין שני אחים אוהבים, בנים לאותו אב זקן. ושמא באמת שגיתי? ניסה ללמוד זכות על אחיו המז'יניק ולא בדיוק הצליח. מה חטאתי ומה פשעתי כי דלקת אחרי. זה היה גם כפשוטו, שכן רייח הטייערים מההפגנות שמתחת לבית עשו שמות בו, בנפשו ובנפש ילדיו. הוא היה יושב ובוכה מאין הפוגות ולנפשו לא מצא מנוחה.

בבית המשפט הוא גילה צוות מקורבים, תקשורתנים ומדבררים למיניהם שהצטרפו לחגיגה. כל מיני יריבים שלו מישיבה קטנה ומימיו כילד בתלמוד תורה הפכו לצד במחלוקת על ירושה פרטית של האבא. הוא החליט שצריך לעשות לזה סוף. הלך ושכר סוללת עורכי דין וביקש מהם לכל הפחות שישיגו הסכם הפסקת אש. תרתי משמע. יהיה זה דיחוי כמו הדיחוי של בני הישיבות לגיוס, טפו טפו. דיחוי של כמה שנים עד יעבור זעם.

וכך הווה. בית המשפט קבע בפסק דין תקדימי: שמונה שנות שקט. ניפגש בשנה שלאחר השמיטה הבאה, הפטיר השופט בקיאות ביהדות. ליבו של הבכור התרונן משמחה, הוא יצא מבית המשפט ורגליו מנתרות כאיל צעיר. מנגד, יצא המז'יניק ולבו בל עמו. מה קרה? תמהו חבריו, הרי אחיך לא קיבל כלום רק דיחוי של כמה שנים?! הוא שתק ממושכות ואז הוא הפטיר בכאב: אבל אבא כבר לא איתנו.

לב כולם נמס. הם הבינו את גודל הטרגדיה. הן אמנם עברו רק עשר שנים מפטירתו, אבל הקשר בין האב לבנו הצעיר היה כידוע עמוק ואיתן. עובדה היא, כמה התבזה על כבוד אביו בעשור האחרון וכמה דאג שרצונו האמיתי של האבא יקוים בניגוד לכל המסלפים למיניהם. אמר ועשה. קיבץ את חבריו ל"מעמד הקריעה" ברחובה של עיר, ברך בשם ומלכות "ברוך דיין האמת" וקונן בקול גדול על פטירת אביו, עכשיו לפני עשור.

והאח הבכור, לא יכול היה להתאפק. הוא עמד מהצד ושאל רק שאלה אחת: כשאני בכיתי עשר שנים אתה חגגת. עכשיו נזכרת לבכות?

נ.ב.

כל דמיון בין הסיפור למציאות, הוא על אחריות הקורא בלבד.