אאא

לפני למעלה מעשרים שנה עליתי ארצה. בשבוע הראשון ועם עברית רצוצה ודלילה, הלכתי לרופאת עיניים לבדיקת ראיה. הרופאה, נראית כמי שכבר עברה את גיל שבעים, פולניה אתאיסטית למהדרין שלא הייתה לה אפילו מזוזה בפתח ביתה, היא ביקשה ממני כל מיני דברים שלא הבנתי בגלל השפה. אחרי כמה ניסיונות היא זרקה משפט שמהדהד באוזניי עד היום. "ילדים דתיים בדרך כלל חכמים ומבינים מיד מה רוצים מהם, מה יש לך??" עניתי לה בעברית תנ"כית "זה לי שבוע ימים בארץ זו ואיני מבין את דברך" היא צחקה קלות והמשיכה הלאה.

ובעצם מדוע הם מבינים יותר? הרי ילדי חיידר או תלמוד תורה, אינם לומדים ליבה, ובודאי שהם יודעים פחות דברים ופחות מושגים בהשוואה לאחרים. בוודאי שהאופקים שלהם צרים יותר מאלו של ילד שכל העולם פרוש לפניו ועיניו משוטטות בשמים ובארץ. אם כן למה הם נבונים יותר?

דוגמא נוספת, לפני חודשיים התארחו אצלינו ילדיו של קרוב משפחה ירושלמי שילדיו לומדים בחיידר, אחד מהם בן 11 והשני בן 8. הגשתי להם חטיף, ואז בן ה11 בחן את הרכיבים בחטיף ואמר לי שהוא מכיל "מונוסודיום גלוטמאט" ואימו אינה מרשה לו חטיפים המכילים רכיב זה. לרגע השתוממתי, מהמשמעת שלו וגם כיוון שעד אז לא ידעתי מה זה "מונוסודיום גלוטמאט" ולא הבנתי מה רע בזה. אחיו בן ה8 שכנראה חשקה נפשו בחטיף, ענה לאחיו "אבל אצל אנשים אי אפשר להגיד להם מה אנחנו רוצים, מה שמגישים לוקחים". נהניתי מחוכמתו של הקטן ומההבנה שלו בדרך ארץ וגם שהציל את המצב כיוון שלא היה לי משהו אחר לכבד אותם.

נראה, כי מקור התבונה של ילדים אלו הוא במה שהם לומדים, דהיינו התורה הקדושה. הספרות המדרשית אליה נחשפים, הינה עשירה בדימויים ותובנות שכליות ורגשיות שפותחים את העיניים ואת הלב ומאירים את המציאות ואת העולם באור אחר. המדרש מרווה את הרגש ומשביע את הדמיון ופותח צוהר לעולמות אחרים. ההלכה והמשנה שלומדים מחייבים הבנה יותר מעמיקה של המציאות ויוצרים בלב הנער תאבון וחשק ללמוד, להבין, לקרוא, לזכור בעל פה, להתעניין ולהבין דבר מתוך דבר.

מעל הכל, הדוגמא האישית של ההורים היא הגורם המכריע, כאשר כל מעייניו של האב הם בלימודיו ורואים אצלו בחוש "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף". כאשר האמא מדרבנת את הילדים ללא לאות ללמוד, להתפלל, להתנהג כראוי, להגיב נכון למצבים, הכל נראה אחרת.

ראיתי השבוע את התמונה של ילדי תלמוד תורה שמראים לחייל איך "פותרים" קוביה הונגרית. נראה כי זהו בעצם ההבדל בין ילד שמבלה שעות מול המחשב בהריגת מפלצות דמיוניות או בצפיה פאסיבית וממושכת בתוכן רדוד לבין ילד שעסוק באיך לשעשע את שכלו ולחדד אותו.

יבוא מי שיטען, "אינני מעוניין שהבן שלי יהיה אברך, למה ללמד אותו רק תורה?" "וכי לא ילמד אנגלית? לא ילמד מחשבים? לא ידע מי היו ביאליק ואחד העם?" תשובתי לאותו אדם היא, כי צריך לפצל בין הנחת היסודות ובניית האישיות של הילד, לבין עיסוקו ומעשיו לכשיגדל.

הגיל הצעיר הוא הגיל של בניית השכל, בניית האישיות, זה הגיל שבו מטמיעים הרגלי חשיבה ודפוסי התנהגות ונותנים חינוך לכל החיים. לעומת זאת, בשלבים מתקדמים יותר, הלמידה הופכת לתהליך של איסוף מידע גרידא ולא של חינוך ובניית חשיבה.

אם כן, למה שלא תעניק לבנך חינוך ברמה גבוהה? למה שהבן שלך יהיה עם הארץ? האם לא עדיף לבנות את הילד נכון? זה לא סותר את לימוד המקצוע בעתיד. אם יש את נפשך ללמד את בנך אומנות - מקצוע, בשביל להתפרנס בכבוד בעתיד, אל תימנע מלהעניק לו השכלה תורנית ברמה גבוהה, אדרבה, תכניס אותו לתלמוד תורה טוב, עם צוות חינוכי מנוסה ומקצועי, עם נשמה ועם אהבה לתלמידים, וכך תרוויח את שני הדברים, גם בן תלמיד חכם ובעל דרך ארץ וגם פוטנציאל למידה גבוה - כי מה שהוא יכול ללמוד בבית הספר בחמש שנים, ילמד בשנה או קצת יותר כשיצא לעבוד אחרי שפיתח מיומנויות למידה וחידד את מוחו בתורה. בנוסף, יש כיום מסגרות תורניות שמשלבות גם אנגלית וחשבון בהיקף יותר מוגבר, אז, אבא יקר, בהתאם לכישוריו ואופיו של בנך, אל תמנע ממנו את הזכות ללמוד תורה ברמה גבוהה, לקבל חינוך לערכים ודרך ארץ וגם להצליח בחיים ברוחניות ובגשמיות. אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא.