אאא

בעקבות תביעת המדינה - בית הכנסת "כתר התורה" יפונה: בשנות ה-50 של המאה הקודמת החל לפעול בתל אביב בית הכנסת "כתר התורה" על קרקע בבעלות המדינה. בימינו הוא פועל בעיקר בחגים ובאירועים דתיים פרטיים כגון בריתות, בר מצוות ואזכרות.  

בשנת 1996 פרסמה המדינה מכרז להחכרת המגרש הסמוך לבית הכנסת, כולל אופציה להחכרת המגרש בו נמצא בית הכנסת לשם בניית רבי קומות למגורים. בזמנו, חברת מסוימת זכתה במכרז, וטרם מימשה את האופציה לחכור את המגרש השני.

בתחילת 2013 הודבק על שער בית הכנסת מכתב התראה בו ביקשה המדינה את פינויו, וכן כתב תביעה לפינוי שהגישה רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) בבית משפט השלום בהרצליה.

מאחר שבית הכנסת אינו מאוגד תחת עמותה או ישות משפטית אחרת, התביעה הוגשה נגד הגבאי.

רמ"י טענה כי כבעלת השטח מותר לה לדרוש אותו ממי שמחזיק בו שלא כדין. לטענתה, הנתבע לא הוכיח שיש לו זכות כלשהי על המבנה, גם לא "רשות מכללא", כלומר גם לא רשות שמשתמעת מהנסיבות – לא לו ולא לבאי בית הכנסת.

גם אם הייתה רשות, הוסיפה המדינה, הרי שהיא ביטלה אותה ברגע ששלחה מכתב התראה.

הנתבע טען, בין היתר, כי על אף שהקרקע רשומה על שם המדינה, בפועל היא נרכשה על ידי אחד חיים מזרחי, שכבר הלך לעולמו.

עוד טען הנתבע כי הוא אינו "היריב" הנכון משום שאין לו מעמד משפטי, ועל כן לא היה מקום להגיש את תביעת הפינוי נגדו.

מנגד, רמ"י טענה כי הנתבע הוא הכתובת היחידה, בהיותו הגבאי הראשי ובעל השליטה המוחלטת בבית הכנסת.

לבסוף הפנה הנתבע לידיעה בעיתון בה תוארה הצעת חוק שלפיה מותר להורות על הרס מבנה דת רק באישור שר הפנים.

"בלב כבד"

"בלב כבד ועם כל הקושי", קיבלה השופטת לימור ביבי את התביעה. "בשים לב לחשיבות זכות הקניין אשר עומדת מנגד, אין מנוס מלהורות על פינוי בית הכנסת מושא התביעה בבחינת 'ייקוב הדין את ההר'", היא כתבה בפסק הדין.

השופטת הבהירה כי הנתבע לא הוכיח שהקרקע נרכשה בעבר. לא הוצגו ראיות או מסמכים בעניין, למעט "עדויות בעלמא", שגם הן לא היו ישירות.

השופטת אף קבעה כי לנתבע יש גם שליטה פיזית וגם כוונה להחזיק במבנה – במשך כעשרים שנה הוא מחזיק במפתחות, הוא קובע את ההתנהלות השוטפת ומטפל בכל ענייני בית הכנסת, הוא הוסמך על ידי המתפללים להתגונן מפני התביעה מתוקף תפקידו – ועל כן הוא "המחזיק" בבית הכנסת.

בנוסף, השופטת לא השתכנעה שהתביעה הוגשה בחוסר תום לב או שהמדינה עושה שימוש לרעה בפנייה לערכאות למימוש זכותה הקניינית.

בנוגע לטענה בדבר הצורך באישור שר, השופטת הסבירה שכאן לא מדובר בצו המורה על הריסת בית הכנסת אלא בצו המורה על "סילוק יד", והוסיפה כי בכל מקרה הצעת חוק אינה מהווה "עוגן משפטי" לעניין זה.

לכן, בסיכומו של דבר, השופטת קבעה כי הנתבע יחזיר את הקרקע למדינה כשהיא "נקייה מכל אדם וחפץ". עם זאת, מאחר שבית הכנסת פעל עשרות שנים, השופטת החליטה שהפינוי יעוכב עד דצמבר 2016, על מנת לאפשר לנתבע להתארגן בהתאם.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

פסק דין זה ממשיך את הקו המגן על זכות הקניין בישראל כזכות עליונה, שתיסוג רק במקרים נדירים הקבועים בחקיקה.

  • ב"כ התובעת: עו"ד ל. עמידור ושות'
  • ב"כ הנתבע: עו"ד משה זינגל, עו"ד עופר זינגל

 לפסק הדין לחצו כאן

הכותב:  עו"ד גיא יקותיאל עוסק בדיני מקרקעין

לעורכי דין בתחום מקרקעין • אתר המשפט הישראלי "פסקדין"

* הכותב לא ייצג בתיק.

** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.