אאא

הדיון סביב גיוס חרדים לצה"ל חזר בימים אלו לסדר היום הציבורי, החוק שנחקק בכנסת הקודמת בהובלת מפלגת "יש עתיד" עובר כעת שינויים כאלו ואחרים בהתאם לסיכום הקואליציוני עם המפלגות החרדיות. פרטי החוק והשינויים שנעשים בו כעת אינם מוכרים לי מספיק ואינני מעוניין להביע כעת עמדה לכאן או לכאן, אולם אני מבקש להתייחס לאופן שבו נערך הדיון הציבורי בנידון.

במדרש רבה (עו,ט) על פרשת השבוע פרשת "וישלח" מסופר שיעקב אבינו במפגש עם עשיו אחיו הסתיר את בתו דינה מפני שחשש שעשיו ירצה להינשא לה, ועל כך נאמר במדרש שיעקב נענש מפני שיתכן שדינה הייתה מחזירה את עשיו בתשובה.על דברי המדרש הללו הקשה הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל ראש ישיבת "מיר", האם אמנם יעקב נדרש לתת את בתו לעשיו הרשע, רק בשל הסיכוי הקלוש שהיא תחזיר אותו למוטב, והרי חז"ל הזהירו שאדם לא ישיא את בתו לעם הארץ? הוא השיב שבוודאי שיעקב לא נדרש לעשות זאת, אלא שכשהוא החביא את דינה מפני עשיו היה עליו להיאנח ולחשוב כמה חבל שהוא צריך להחביא אותה מאחיו ומי יודע אולי היא הייתה יכולה להחזירו למוטב. העובדה שהוא לא נאנח באותה שעה על כך, היא שגרמה לחז"ל לבקר את יעקב על התנהגותו.

פעמים רבות, ההבדל בין שני מעשים זהים עשוי להיות גדול מאוד, רק בשל ההבדל באופן הרגשי שבו נעשו הדברים. דווקא כשנדרשים לעשות מהלכים כואבים, ישנה חשיבות גדולה מאוד לאמפתיה עם מי שנפגע מהמהלך הנדרש. אני זוכר את הכעס המוצדק כלפי יצחק רבין שהתבטא כלפי מתיישבי הגולן שחששו מהסכם עם הסורים שיכלול ויתור על רמת הגולן "הם יכולים להסתובב כמו פרופלורים", הכעס היה לא על ההסכמה לוותר על הגולן כמו על הזלזול הרגשי במתיישבים שעלולים להתפנות מבתיהם. כך גם בתקופת ההתנתקות מחבל עזה, חלק גדול מהכעס כלפי אריאל שרון היה על היחס המנוכר שלו כלפי המתיישבים שפונו מבתיהם. האמפתיה וההזדהות עם הסובל גם כשאין מנוס מגרימת אותו סבל, היא הכרחית בשביל לצמצם למינימום את הכאב הכרוך באותו מהלך.

בשאלת גיוס החרדים לצה"ל, עומדים משני צידי המתרס קבוצות בעלות מטען ערכי ואידאולוגי כבד, שכל אחת מהן חשה מאוימת. מעבר אחד עומדת החברה הישראלית שחשה ניצול לרעה עוול מוסרי וחוסר צדק משווע, בכך שקבוצה גדילה והולכת במדינת ישראל איננה שותפה בנטל הביטחוני הכבד המוטל על המדינה. מהעבר השני ניצבת הקהילה החרדית שחוששת מפגיעה בבבת עינה, בעולם התורה והישיבות שהוקם בעמל רב במשך עשרות שנים. על הפער בין שתי הגישות מנסים כבר שנים רבות לגשר, ויש לקוות שבסופו של דבר תימצא הנוסחה שתהיה מקובלת על כל הצדדים. הבעיה הגדולה ביותר בשיח שהתנהל עד כה בזירה התקשורתית והפוליטית, היא שפעמים רבות נראה שמדובר בדו שיח של חרשים. האם החברה בישראל איננה יכולה להביע הזדהות עם החשש של הקהילה החרדית, גם אם לדעתה הוא איננו מוצדק ובכל אופן איננו מצדיק את המציאות הנוכחית? האם החרדים אינם מסוגלים להבין ללבם של חיילי צה"ל והוריהם החשים מנוצלים לרעה, גם אם לדעתם יש לכך הצדקה דתית ומוסרית?

נדמה לי שבנקודה זו נכשלו נציגי הציבור ואנשי התקשורת משני הצדדים, אנשי "יש עתיד" בשעתם לא השכילו להביע אמפתיה לחששות של הקהילה החרדית, והמפלגות החרדיות כעת לא ידעו להביע הבנה לרחשי הלב של כלל החברה הישראלית, וכמדומני שהדברים נכונים גם על אנשי התקשורת בשני הצדדים. זהו בעיניי האתגר הגדול העומד בפנינו כיום, להבין ולהקשיב לצד השני דווקא כשאנו עומדים על דעתנו ופעלים על פיה.

בעולם היהודי מפורסמת המעשייה על רב אחד, שבאו אליו להתדיין שני יהודים אשר הסתכסכו ביניהם. הראשון שטח את טענותיו בפני הרב. כשסיים לדבר אמר לו הרב: "אתה צודק". שטח גם השני את טענותיו בפני הרב. כשסיים השני לדבר אמר גם לו הרב: "אתה צודק". קפצה ממקומה אשת הרב אשר האזינה לשיחה ואמרה בתימהון לבעלה: "כיצד זה ייתכן שגם היהודי הראשון צודק וגם היהודי השני צודק?" ענה לה הרב: "גם את צודקת". נראה שאם לא נוכל לעשות כמנהג הרב ולהצדיק את שני הצדדים, אבל לכל הפחות עלינו להקשיב כמותו לכל הצדדים ולהביע הבנה ואמפתיה לעמדתם.