אאא

"וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַרוַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ(בראשית ל"ב פסוקים כ"ה - כ"ו)

סיפור המאבק של יעקב עם האיש האלמוני אפוף במסתוריןוהנסתר בו רב על הגלויומכל מקוםבעיון בדברי חז"ל והמפרשים נראה שמאבק זהיש בו רמזים וסימנים רבים ל"מאבק האיתניםהעתיד לבוא על עם ישראל מול הקמים עליו.

בדברי חז"ל מבוארשה"אישלא היה אֱנוֹשִׁי אלא מלאך. וכן מציין רש"י: "ופירשו רבותינו ז"ל שהוא שרו של עשו". משמע אם כן, שכהכנה למפגש המצפה ליעקב עם עשו אחיו - פנים מול פנים, הוא נדרש להאבק - קודם לכן, עם שרו של עשו. ותוצאות המאבקישפיעו לטווח הרחוק על מצבו של עם ישראל מול עשו והאומות הנאבקים בו.

וכן כתב רש"ר הירש: "מאבק זה אינו אלא דוגמה בזעיר אנפין למאבק הגדול המתמשך והולך בכל דברי הימיםאכן הוא הוא התמצית והתוכן לכל ההיסטוריה האנושית".

בנוסף לכך, הוא מצייןשזו ה"הֵיאָבְקוּת" היחידה בתורה: "הֵאבק עם" - נמצא רק במאורע זה". כלומרזו הדוגמה היחידה בתורה שמצאנו את השורש "אבקכביטוי למלחמה ומריבהומכאן לכאורהנולדה המילה העברית: "מַאֲבָק".

רש"י עומד על מקור הביטוי:"ויאבק איש - מנחם פירש: ויתעפר איש - לשון אבקשהיו מעלים עפר ברגליהם על ידי נענועם". אך הוא מביא פרשנות נוספת: "ולי נראהשהוא לשון "ויתקשר" - ולשון ארמי הואשכן דרך שנים שמתעצמים להפיל איש את רעהו שחובקו ואובקו בזרועותיו".וכן כתב רמב"ן: "אביקה" - בלשון חכמים - "חביקה".

ה"כתב סופררואה בהתלבטות הלשונית הזו עומק מיוחד. לדבריו, המילה "הֵיאָבְקוּתמציינת שתי דרכים הפוכות בהתמודדות כנגד יריב:"הנה פירוש הראשון - שהעלו עפר, כן דרך שונאים שרוצים להפוך זה את זה". לעומת זאת, הפירוש השני רומז דווקא על קירוב: "אבל לחבק בזרועותיהם - זה דרך אוהבים, שמחבקים ומנשקים וזרועותיהם חבוקים זה עם זה".

כלומרהסוג הראשוןהיא דרך המלחמה והדיכוי המעלה עפר ואבקוהסוג השניהיא דרך ה"חיבוק" - השפעה בדרכי נועם.

ומשום ש"מעשה אבות - סימן לבנים", הרי יש בכך רמז על העתיד לבוא: "הנה בשני אופנים מתחכמים האומות לרדות בישראל ולנטותם מדתםאו על ידי גזירות ושמדות בישראל כאשר היה מלפנים". אך כאשר ינסו הגויים דרך זו, הם יווכחו לדעת ש"כאשר יענו אותם - כן ידבקו יותר באלקים וישובו אל השם", כמאמר הכתוב: "בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים - וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹקֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ" (דברים ד), וככל שמצירים לישראלהרי הם "גודרים גדרים ופורשים עצמם ביותר". וממילא, "לא בדרך זה יכבשו האומהולא באלה ינתקו מוסרות התורה".

לאור הכישלון שהנחילה להם דרך זוינסו האומות את הדרך השניה המסוכנת ואפקטיבית יותר - "שיקרבו את ישראל, ויאמרו להם: "אחינו אתם" ויתנו להם שארית בארץ וחירות". הם יחבקו את היהודים - "חִיבּוּק דֹּבעל ידי שיעניקו להם "שוויון זכויות", ובדרך זו יעלה בידם לנגוס ולכרסם ב"כרם ישראל".

וזה מרומז כאןשרו של עשו מנסה לנצח את יעקב, על ידי "וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ" - שמעלה אבק ומנסה להפילו. וכיון שרואה, "כִּי לֹא יָכֹל לוֹ" אזי, "וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב - בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ". הפעםהוא מנסה את שיטת החיבוק והקירוב, "שאבקו בזרועותיו והראה לו סימני אהבה". ועל ידי זה עלה בידו לכל הפחותלפגוע בכף ירך יעקב.

בדבריואנו מוצאים ראיה מפוכחת למצב הרוחני הירוד של עם ישראלדווקא לקראת הגאולה. לאור "שינוי הגישה" של האומות אל ישראל, נמצא: "וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ - וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ" - "כשיזרח השמש - וחשכת הגלות מתמעטת והאיר להם, אז הוא "צולע על ירכו" - פוסעים על שתי סעיפים, ונאה עניותא לישראל עד יבוא גואל צדק".

וכן מסביר ה"בית הלוי", שבדברי יעקב - לקראת המפגש עם אחיו, יש ביטוי לשני חששות שונים: "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו" (פסוק י"ב). עֵשָׂו שמא יהרגניאָחִי שמא ירצה בקרבתי כאחויש בכך סכנה רוחנית גדולה שהרי "טובתו ואהבתו של עשו רעה הייתה אצל יעקב. ועל אלו שני האופנים אמר הכתוב: "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ", דאמר "וַיִּירָא" - על ספק שמא יהרגנו, "וַיֵּצֶר לוֹ" - על הספק שמא יתקרב לו".

אם כןעל יעקב מוטלת משימה מורכבת - "ללכת בין הטיפות": לא להיהרגולא להרוגלא להיות שונאאבל גם לא חברהמטרה היאליצור עם עשו "שלום קַר".

ואכן, בפגישה של האחים אנו מוצאיםשבתחילה רצה עשו להרוג את יעקבוהקב"ה הצילו מידוואחר כךביקש להתחבר עמווהציע לו: "נִסְעָה וְנֵלֵכָה וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ" (פרק ל"ג). אך יעקב שאינו חפץ בחיבור הזהדוחה אותו בדבריו והם נפרדים כל אחד לדרכו,כמאמר הכתוב: "וַיָּשָׁב בַּיּוֹם הַהוּא עֵשָׂו לְדַרְכּוֹ שֵׂעִירָה. וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה". משמע, שכבר באותו יום - יעקב ממהר להפרד מעשו.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

גם ה"בית הלוימסכים, שיש בכך רמז לבאות: "וזה הגלות השני שיהיה בסוף הגלויות הוא נקרא "בְּפָרֶךְ" - בפה רךומזה הגלות נתיירא יעקב אבינו יותר מיראתו מן הראשוןכי טבע האדם עלול להכשל בו יותר מן הראשון". ועל כן הוא מקדים בתפילתו: "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי", ורק אחר כך "מִיַּד עֵשָׂו".

מקובל להמחיש את סכנת ההתקרבות - על ידי משל: הרוח והשמש התווכחו מי חזק יותרעל מנת להכריע את הויכוחהם בחנו מי מהם יצליח להוריד את מעילו של האדם הולך הדרכים?הרוח אימץ את כוחו ונשב במלוא עוצמתו, אך בתגובה לכך האיש התכרבל עוד יותר במעילו, ולא הסירו. לעומת זאת, כאשר יצאה השמש - פשט האיש במהירות את מעילו.

ההיסטוריה מוכיחהשאל מול "רוחות הקור העזותשנשבו מן הגויים אל היהודיםבכך שניסו לכפות עליהם לאבד את אמונתם ולמנוע אותם מקיום המצוותהם נתקלו ב"עם קשה עורף", שהתעטף בטליתו והתבצר ביתר שאת באמונתו ובשמירת התורהלעומת זאתכאשר האומות פרשו את ידיהם לקראת היהודים וקירבו אותםדווקא אז הפשירו את "מנגנון ההגנה", והצליחו להשפיע עליהם ולפגוע ב"כף הירך".

בשונה מגלות מצריםבבלאו רומאדווקא היוונים על ידי "החיבוקשלהם ובעזרת הקדמה והיופי של "תרבות יוון", פגעו יותר מכל ברוח היהודיתוהפילו חללים מתוך מחנה ישראלהלא הם "המתיווניםובני דמותםמאז ועד היום.