אאא

אמר רב יהודה אמר שמואל כל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן(פסחים ז ע"ב)  ומבארת הגמרא כי פירוש המילה עובר הוא מלשון להקדים כפי שנלמד מהפסוק "וירץ אחימעץ ...ויעבור את הכושי" (שמואל ב יח) וכפי שנלמד מהפסוק "והוא עבר לפניהם" ומבאר רש"י שיעקב עמד בראש מחנהו מתוך חשש למלחמה עם עשיו ולכן אמר אם יבוא אתו רשע להילחם, יילחם בי תחילה.

הנימוקי יוסף (מנחות לה ע"ב) מבאר כי הלשון עובר לעשייתן מורה שיש להקדים את הברכה לקיום המצווה, אך אין להקדים את הברכה בשיעור גדול אלא מיד לאחר הברכה יעבור לקיים את המצווה. הריטב"א (פסחים ז ע"ב) מוסיף לבאר כי הלשון עובר לעשייתן מלמד שאין להתעכב או להפסיק בין הברכה לקיום המצווה אלא מיד בתום הברכה יעבור לעשיית המצווה ללא כל שיהוי  בדיבור או במעשה שלא לצורך קיום המצווה.

הטעם שהברכה קודמת לקיום המצווה

המאירי (מגילה כא ע"ב) וכן הריטב"א (פסחים ז ע"ב) כתבו שטעם הקדמת הברכה לפני קיום המצוה הוא כדי שעל ידי אמירת הברכה יתקדש האדם ויוכל לכוון את ליבו ומחשבתו  לכך שהוא עושה את מעשה המצווה בשביל לקיים את רצון ה'. בעניין זה כתב הנודע ביהודה (מהדו"ק יו"ד סימן צג) שנוסח הברכות שתיקנו לנו אנשי כנסת הגדולה לפני עשיית המצווה מעורר את כוח המחשבה וממילא מצווה שיש לפניה ברכה מייתרת את הצורך לומר לשם יחוד וכו' לפני קיום המצווה, אך מצוות שלא נאמרת ברכה לפני עשייתן ראוי לומר הנני עושה דבר זה כדי לקיים את מצות בוראי.

עוד כתב הריטב"א שהברכה היא מעבודות הנפש ומעשה המצווה הוא מעבודות הגוף ולכן ראוי להקדים את עבודת הנפש לפני מעשה הגוף. בספר המנהיג (לרבי אברהם בר נתן הירחי) מבאר שכפי שאסור לאדם ליהנות מהעולם הזה בלא ברכה ולכן צריך לברך לפני האכילה, כך צריך לברך לפני קיום המצווה, משום שעל ידי קיום המצווה יש לאדם הנאה מן השכר המובטח לעושי דבר ה'. הרמב"ן בספרו אמונה והביטחון פרק ז כתב כי כמו שבהנאת הגוף צריך לברך לפני ההנאה כך בהנאת הנשמה מקיום המצוות יש לברך לפני מעשה המצווה שנותן הנאה לנשמה.

ברכה לאחר קיום המצווה

הרמב"ם (הלכות ברכות פרק יא הלכה ו) פוסק שאם אדם שחט מבלי לברך לפני השחיטה אזי הוא אינו יכול לחזור ולברך לאחר השחיטה, וכן אדם שהפריש תרומות ומעשרות בלי ברכה הוא אינו יכול לאחר ההפרשה לחזור ולברך , אבל אם הניח תפילין בלא ברכה ועדיין התפילין מונחות על ראשו או הנכנס לסוכה בלא שבירך לישב בסוכה, אך עדיין הוא יושב בסוכה הרי אדם זה יכול לברך את ברכת המצווה מפני שנחשב כמברך עובר לעשייתן.

בכרתי ופלתי כתב שלכאורה שיטת התוספות היא כשיטת הרמב"ם, וברכה לאחר קיום המצווה מוגדרת כברכה לבטלה מפני שכתבו התוספות שלמ"ד מצוות אינן צריכות כוונה הרי בטיבול הראשון בליל הסדר כבר יצא ידי חובת אכילת מרור ובטיבול השני אם יברך הוי ברכתו ברכה לבטלה וממילא מוכח שהתוספות סוברים כי ברכה לאחר קיום המצווה הוי ברכה לבטלה.

אבל האור זרוע (הלכות קריאת שמע סימן כה) חולק וסובר שאם לא בירך לפני קיום המצווה ניתן לברך גם לאחר קיום המצווה, ורק בברכות הנהנין אין לברך ברכה ראשונה לאחר שסיים אכילתו מפני שטעם הברכה לפני האכילה מובא בגמרא ברכות לה. שאסור לו לאדם ליהנות מן העולם הזה בלי ברכה ואם לא בירך הוי כאילו גוזל את הקב"ה, וממילא לאחר שכבר אכל אין עוד כל טעם וסברא לברך את הברכה שלפני האכילה. אבל בברכת המצוות ניתן לברך גם לאחר קום המצווה.

האור זרוע מביא ראייה לשיטתו מהגמרא (ברכות נא ע"א ופסחים ז ע"ב) שאומרת כי הטובל לשם גירות מברך רק לאחר טבילתו, מפני שלפני טבילתו הוא עדיין אינו יהודי גמור וממילא הוא אינו יכול לברך אשר קידשנו במצוותיו וציוונו ואם כן מוכח שניתן לברך  גם לאחר קיום המצווה. ייתכן לומר כי סברת האור זרוע היא כסברת הרבינו מנוח (ברכות פרק יא)שברכת המצוות היא ברכת ההודאה, וממילא אין כל נפקא מינא אם יודה לקב"ה גם לאחר שכבר קיים את המצווה.

ביאור שיטת התוספות והרמב"ם

הגמרא (ברכות נא ע"א ובפסחים ז ע"ב) מביאה את הברייתא שהטובל לשם גירות מברך לאחר טבילתו. נחלקו הראשונים באיזו טבילה הברייתא עוסקת, הרמב"ם והרי"ף סוברים כי הברייתא מתייחסת דווקא לטבילת גר שאינו יכול לברך לפני טבילתו, אבל שאר החייבים בטבילה ואפילו בעל קרי הרי הם מברכים לפני טבילתם.

רש"י (פסחים ז ע"ב) וכן התוספות מבארים כי הברייתא עוסקת בכל חייבי הטבילות וסברתם היא כי מאחר שבטבילת גר לא ניתן לברך לפני הטבילה, אזי חכמים תיקנו שבכל סוגי הטבילות יברך הטובל לאחר שעלה מטבילתו.

לכאורה צריך להבין את שיטת התוספות, מפני שהתוספות בסוגיית ברכת המרור(פסחים קטו ע"ב) כתבו שלא ניתן לברך את ברכת המצוות לאחר קיום המצווה, מפני שזוהי ברכה לבטלה ואם כן מדוע בשאר הטבילות חכמים תיקנו לברך לאחר הטבילה, והרי לכאורה זוהי ממש ברכה לבטלה.

עוד הקשה הברכת אברהם (חלק א סימן נג) שצריך להבין גם את שיטת הרמב"ם מדוע גר הטובל מברך לאחר הטבילה שהרי הרמב"ם סובר שברכה לאחר קיום המצווה היא מוגדרת כברכה לבטלה, ואם כן הגר בברכתו יעבור על האיסור של לא תישא את שם ה' אלוקיך לשווא.

אפשר לתרץ על פי דברי הש"ך (יו"ד סימן יט) שבזמן שחכמים תיקנו את ברכת המצוות הם גם תיקנו שיש לברך לפני קיום המצווה, אך מאחר ובטבילת הגר לא ניתן לברך לפני הטבילה תיקנו חכמים בשונה משאר המצוות שבכל הטבילות מברכים לאחר הטבילה, ממילא כבר לא שייך להקשות כיצד ניתן לברך לאחר הטבילה שהרי ברכה לאחר קיום המצווה הוי ברכה לבטלה, מפני שברכה לבטלה הוי רק אם מברך של כציווי חכמים, אבל מאחר ובטבילה חכמים תיקנו מלכתחילה שיש לברך לאחר הטבילה, ממילא הברכה איננה מוגדרת כברכה לבטלה..

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

ברכת על נטילת ידיים

ברכת על נטילת ידיים לכאורה דומה לברכת הטבילה, מפני שגם בנטילת ידיים לפעמים אין הנוטל ראוי לברך או מפני שידיו אינן נקיות או בגלל שיצא מבית הכיסא וכדו'.

ואכן התוספות (פסחים ז ע"ב) האור זרוע (סימן עט) ועוד ראשונים פוסקים כי כמו שבטבילה חכמים תיקנו שיש לברך לאחר הטבילה, כך גם בנטילת ידיים יש לברך לאחר הנטילה, וביאר הטור שכוונת הראשונים שבכל נטילת ידיים ואפילו בסיטואציה שידיו נקיות וניתן מצד הדין לברך, בכל זאת אין לברך אלא רק לאחר הנטילה, מפני שזוהי תקנת חכמים בדומה לברכת הטבילה, שטבילת הגר גורמת שבכל הטבילות יש לברך לאחר הטבילה.

אבל הבית יוסף כתב שאין כוונת הראשונים שבכל נטילת ידיים יש לברך רק לאחר הנטילה, אלא אם יודע שידיו נקיות ולא נגעו במקומות המכוסים וכדו' יש לקיים את דין הקדמת הברכה לפני לקיום המצווה כפי שמבוא בגמרא (פסחים ז ע"ב) שכל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן.

עוד כתבו התוספות והרא"ש שהמברך על נטילת ידיים קודם הניגוב נחשב שמקיים את הדין של כל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן, מפני שכל זמן שלא ניגב את הידיים עדיין לא סיים את מצוות הנטילה וזאת בדומה למניח תפילין בלא ברכה שכל זמן שהתפילין מונחות על ראשו רשאי לברך על מצות תפילין.

לתגובות stern1416@gmail.com