אאא

שבע עשרה שנות חייו של יעקב אבינו

פרשת ויחי (בראשית מז, כח). '(כח) וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה'. אף על פי שלכאורה פרשה זו מדברת על מות יעקב אבינו, בכל אופן היא נקראת פרשת ויחי, 'ויחי יעקב בארץ מצרים'.

מובא במפרשים, ששבע עשרה השנים האלה היו השנים בהם יעקב אבינו חי. לאחר תקופת אבל שנמשכה זמן רב, זכה יעקב אבינו לשנים ללא צער וללא מפריעים. שנים של שלווה ואור גדול לאחר המפגש עם בנו יוסף, ולכן נכתב בפרשה "חייו" של יעקב אבינו.

ברכותיו של יעקב אבינו

הפרשה הזאת מסיימת את חומש בראשית, שהוא נקרא "ספר היצירה", כפי שמכנה אותו הרמב"ן (שם מט, לג), וז"ל: "תם ונשלם שבח לבורא עולם חסלת פרשת ויחי פרשת שמות השלים הכתוב ספר בראשית שהוא ספר היצירה בחדוש העולם ויצירת כל נוצר", עיי"ש. אשר על כן, חובה עלינו ללבן ביסודיות את הדברים אותם התורה רוצה ללמד אותנו, וגם בדברים הפשוטים, לכאורה.

יעקב אבינו, לפני שהולך לבית עולמו, אומר לבניו, באו ואגיד לכם את מה שיקרה בסוף (שם, מט, א'): 'וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים'. חז"ל אומרים (פסחים נו.), שביקש יעקב אבינו לגלות את הקץ, אלא שנסתלקה שכינה ממנו, והחל לברך את בניו, כל אחד בברכה הראויה "איש כברכתו ברך אותם" (שם, מט, כח') וכתב הספורנו: לכל אחד מהם נתן ברכה צריכה לו ביחוד[1]. עכ"ל.

ראשית יש לשאול, כשמקבץ יעקב את בניו, הוא פונה אליהם ואומר (שם, ב'): 'הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב וְשִׁמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם' - יש בקריאה זו כפל לשון במה שקרא לבניו בשתי שמות: "יעקב" ו"ישראל". מה רוצה לרמז בשתי שמות אלו?

עוד יש לשאול, אודות ברכת יעקב לראובן (שם, ג-ד): רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז. פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה'. בפסוקים אלו אנו למדים על משפטיו האחרונים של יעקב אבינו. לכאורה, כל אב היה מייחל ברגע שכזה לומר לבניו דברים טובים, דברי שבח וברכה, לפי שזהו הזיכרון האחרון שיהיה להם ממנו, והוי כעין צוואה ע"י שמרעיף עליהם דברי תנחומים וציפייה להצלחתם בעתיד. אמנם יעקב אבינו פותח בבנו ראובן, ובמקום לשבחו ולברכו, משמע כי מעביר על בנו בכורו ביקורת נוקבת וקשה עד למאוד.

ויש לתמוה בזה, שהרי התורה מעידה (שם, כח): 'כָּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם'. אע"ג שבמשמעותן הפשוטה של דברי יעקב לראובן, היו אלו דברי מוסר וביקורת, מ"מ התורה מסכמת ומכתירה משפטים קשים אלו בתור "ברכה". וצריך ביאור מה ברכה יש בדברים אלו?

קדושתו וטהרתו של ראובן

מסביר רש"י, "כחי וראשית אוני", ראובן היה הטיפה הראשונה, שלא ראה יעקב אבינו קרי כל ימיו, וראיתי במפרשים שמסבירים שההבדל בין "כחי" ל"ראשית אוני" הוא, ש"כחי" – זה בפנימיות, וה"און" – זה בחיצוניות, כלומר מה שמוציא מן הכח אל הפועל. וזהו שאומר יעקב אבינו לראובן, אתה, כביכול, היית המוציא לפועל את התאווה הראשונה שהיתה לי, כך שהיית ה"ראשית" גם בפנימיות וגם בהוצאתה לפועל בחיצוניות.

בדברים אלה טמון המסר העמוק אותו ביקש יעקב אבינו להעביר לראובן: מתוך קדושתו העילאית וטהרתו הנשגבת, היה אמור ראובן להיות "יתר שאת ויתר עז", כמו שמבואר רש"י לעיל. כיון שהיה בכור, היה ראוי לכתר כהונה, שכן "שאת" הוא מלשון נשיאות כפיים, ו"עז" הוא מלשון עזות ומלכות. ומי גרם להפסיד את כל אלה? "הפחז והבהלה אשר מהרת להראות כמים הללו הממהרים במרוצתם" (רש"י שם). לכן, בגלל מידת הכעס, הופסדו הכתרים החשובים ביותר בעם ישראל שהיו ראויים לראובן ונמסרו לאחיו. ומהו הפחז? 'כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה' – שהוא בלבל את יצועו של אביו אחרי שרחל אמנו נפטרה, ואמר שלא תהיה אמו פחותה מאחת השפחות, והעביר את מטת אביו מאוהל רחל לאוהל לאה.

היוצא, שבכלל המעשה הזה, ראובן כביכול אבד גם את הכהונה וגם את המלכות! ראובן היה אמור להיות כהן ומלך שהרי הוא הבכור כאמור ואעפ"כ איבד את המעלות הללו. ויש להבין ביסוד הדברים, מהו השורש שמחמתו הפסיד ראובן את המעלות הנ"ל?

כעס ופזיזות – ההפך של כהונה ומלכות

מוכח בדברי המפרשים, כי הפגם והחיסרון אצל ראובן לא היו בעצם המעשה. יתכן שעצם המעשה היה טוב וצודק, ואמת הדבר, שהיה ראוי למחות על כבוד אמו, שלא יהיה כבודה פגוע ותהיה פחותה מאחת השפחות. אבל הבעיה הטמונה כאן היא ה"פחז" ה"בהלה", הצורה והאופן בו נגרר ראובן לפעול את פעולתו, וכמו שאומר רש"י: "מהרת להראות כעסך". המהירות, החיפזון והעובדה שלא הקדים מחשבה למעשה, אלא איך שהכעס עלה בלבו, הוא מייד רץ ופעל, בזה הוא איבד את המעלות שהיו מיועדות לו.

חז"ל מבארים ומאריכים בהרבה מקומות בגנותה של מדת הכעס, וכמה רעה היא גורמת לאדם ולעולם. בחוק לישראל בחלק המוסר על פרשת השבוע מצוטטים המדרשים על גנותה של מדת הכעס. בין הדברים: "כל הכועס, כל מיני גהינם שולטים בו" (נדרים כב:). וכתוב, שכל השובר כלים בחמתו, כאילו עובד ע"ז (שבת קה:). מדוע נחשב המשבר כלים בחמתו כאילו עובד ע"ז? התשובה טמונה בהסבר מדוע האדם מאבד את עשתונותיו? הנה מובא בזוהר (בראשית כ"ז ע"ב): "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה", וכן "כל הכועס, נשמתו מסתלקת ממנו" (זוהר ח"ב קפב), ובמסכת נדרים (כב:): "כל הכועס, אין השכינה חשובה כנגדו". והיינו טעמא, משום שיש לאדם הכועס התחושה שהוא השולט בכל מה שקורה בעולם, כאילו הכל נמצא בשליטתו, וכל מה שהוא עושה תלוי אך ורק בו. ממילא בכל שינוי הגורם למעט חוסר נוחות, מתעוררת ההרגשה שהוא מאבד שליטה. תחושה זו כי מעמדו וכוחו הדמיוני מתערער, מביאה לאיבוד העשתונות, כאילו חייו ניטלו ממנו. בהתנהגות שכזו, מתגלה מידה של כפירה וחוסר ביטחון בהקב"ה. איבוד עשתונות מחמת כעס מלמדת על האדם שאין בו את האמונה התמידית בהקב"ה שהוא כל יכול, וכי בהשגחתו מתחדשת הבריאה בכל רגע. הכעסן מסרב להפנים, שכל המקרים הם מאת ה' יתברך, וכל המאורעות הם ע"י שלוחיו של מקום, וזה שכועס ומייחס את המקרה ותוצאותיו לבשר ודם, למעשה כופר בעיקר השגחת הקב"ה בעולמו. המדרגה המגונה הזו, של שבירת כלים בחמתו של אותו כעסן, חושפת את האמת, כי כשיש גורם כלשהו ששולט בדרכיו ובמעשיו, הרי הוא מאבד את תפיסתו ואת חייו.

יסוד הכעס הוא איבוד העשתונות והשליטה העצמית. אומרים המפרשים, שיסוד הבעיה של ראובן איננה עצם המעשה שהוא עשה, אלא הצורה בה הוא נהג. יתכן, שאם היה נוהג אחרת, כגון שהיה ניגש ליעקב אבינו ומציע בפניו את חששו לכבוד אמו שלא ייפגע, היה מן הסתם יעקב אבינו מסכים אתו. אבל מאחר והכעס שלט עליו ובזה התגלה שאין לו שליטה עצמית, אין לו אפשרות לקבל תפקיד של כהן וכ"ש תפקיד של מלכות. הכהונה היא הכלי המקשר בין הקב"ה לעם ישראל, ו"כלי" כזה צריך להיות מתון ומחושב, והוא ההפך הגמור של הפזיז והפוחז. (ועיין עוד בפירוש רבנו יונה על משלי כ"ט כ"ב).

תכונותיהם של שמעון ולוי

ברכתו של יעקב אבינו לשמעון וללוי: 'שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם'. "אחים" הוא מלשון "חום". הם, כביכול, גנבו את אומנות הרציחה, מברכת יצחק לעשו. ואז אומר יעקב אבינו: 'בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל'. יעקב אבינו מזכיר את כעסם כמה פעמים: "באפם", "ארור אפם", "עברתם – חמתהון (אונקלוס)", ומקלל יעקב את הכעס שלהם, כמו שאומר תרגום אונקלוס: "ליט רוגזהון ארי תקיף". אמנם רש"י מדגיש שגם בקללתו לא קילל אלא את "אפם", אבל למדים אנו מכאן על כל פנים את אותה הנקודה, שמי שנגוע במידת הכעס לא יכול לקבל מנהיגות על אחרים ובודאי לא על עם ישראל. וכפי שרואים זאת בשעה שאמר יעקב לשמעון וללוי "עכרתם אותי", כי אי אפשר לשדר מנהיגות ושליטה על ידי השתלחות שנובעת מתוך כעס. גם כאן, יתכן ובאמת היה עצם המעשה שלהם ראוי, והיו צריכים להביע זעזוע כלפי העולם ולהראות את כוחם ומה הנקמה הראויה למי שנוהג בדרך זו בבת ישראל, וכמו שהם עצמם זעקו: 'הכזונה יעשה את אחותנו!?'

אמנם, הביקורת הקשה עבור שמעון ולוי, שהרי אביהם, גדול הדור, ואחד מרגלי המרכבה. מתוך שלא בחרו  להתייעץ עם אביהם הצדיק מוכח שפעולתם הייתה מתוך פזיזות של כעס[2].

והנה, כל אחד צריך להתעורר מלימוד זה, כיצד מחד גיסא, יכול כל אדם להגיע למדרגות עצומות וגבוהות! ומצד שני אפשר לאבד הכל במחי יד בגינו של כעס שגורם לאבד שליטה עצמית. נמצינו למדים עד כמה חשובה היא עבודת המידות וכל התעלמות מעבודה חמורה זו יוצרת משקעים באישיות שמתפרצים ומתגלים במוקדם או במאוחר.

השתמשות לוי בתכותנו – לדרך הטובה

גם משה רבנו, כשמבאר את תכונתו של לוי לפני שנפרד מעם ישראל אומר (דברים ל"ג ט'): 'הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בָּנָו לֹא יָדָע כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ'. ואומר רש"י שם, שכוונתו לחטא העגל, שמשה רבנו הכריז ואמר: "מי לה' אליי" ובזה הורה שכל מי שהשתתף בחטא העגל חייב מיתה, והלכו שבט לוי והרגו ללא אומר ודברים את חברו למרות שיכול היה להיות אחיו החורג מהאם, או שהוא סבו וכדו', משום שכך יצאה ההוראה, ושם השתמשו בתוכנת הרצח והחמס שבהם והטו אותם לדרך החיובית והטובה של קיום ההוראה של משה רבנו.

בברכתו של יעקב אבינו ללוי הוא אומר: ' אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל', ומבאר רש"י וז"ל: "אחלקם ביעקב - אפרידם זה מזה שלא יהא לוי במנין השבטים והרי הם חלוקים. ד"א אין לך עניים סופרים ומלמדי תינוקות אלא משמעון כדי שיהיו נפוצים. ושבטו של לוי עשאו מחזר על הגרנות לתרומות ולמעשרות נתן לו תפוצתו דרך כבוד". שמעון, עשה מהם עניים וסופרים ומלמדי תינוקות, ושבטו של לוי אין לו פרנסה והוא צריך לחזר על הגרנות לבקש תרומות ומעשרות המגיעות לו, ובכך נתן לו תפוצתו דרך כבוד.

אומרים המפרשים, שכל אחד מהשבטים יכול להמשיך את הדרך בה אמר יעקב אבינו, והמטרה שלו באספת בניו ובאומרו להם את תכונותם היתה, כמו שבסוף הדברים כתוב: 'ויברך אותם'. מה תכליתה של "ברכה"? כשאנחנו אומרים "ברוך אתה ה'" מה אנחנו מתכוונים להגיד? מה זה "ברוך"? מה מהותה של "ברכה"? ברכה זה מלשון ריבוי, כלומר לקחת את הנקודה המאירה שיש במציאות, ולהפשיט אותה על הכלל כולו. כשאנחנו אומרים "ברוך אתה ה'" אנחנו מתכוונים שהקב"ה הוא הריבוי ומקור כל הברכות שיש בעולם, הכל בא ממנו.

שכשמברכים איש את רעהו, לוקחים את הנקודה הקיימת, ומרבים אותה. המבקש ברכה מייחל שאותה הנקודה הקיימת תתפשט על כל הדבר המתבקש, ושהטוב יתפשט בהכל.

כשקרא יעקב אבינו לבניו: 'ויברך אותם', נתן להם לכל אחד ואחד להבין את שורש נשמתו, נתן לכל אחד מהם להכיר את כוחותיו, להכיר את מהותו, ממה הוא קיים, ממה הוא נוצר, מהי מהותו, מהו שורשו – ועל ידי אותה ההכרה הוא ידע להפשיט את כל הכחות שלו על כל עצמותו, ואז הוא ידע כיצד להתנהג ולמצות את כל כחותיו ולנתב אותם למקום הנכון. אין לך ברכה יותר גדולה מעצם ההכרה של אדם במידותיו, במגרעותיו ובמעלותיו. ובזה שאמר לראובן שהוא כבכור היה ראוי לקבל את הכהונה ואת המלכות, אבל בגלל היותו פחז כמים זה נשלל ממנו – בכך העביר לו את הברכה הגדולה ביותר, שיוכל לדעת ולהכיר את הכלים שבידיו וכיצד להשתמש בהם.

עצם העובדה שאדם מגיע להכרה במגרעות שלו, זו הברכה הגדולה. על ידי מודעות עצמית ידע האדם כיצד להתנהג וכיצד להמשיך הלאה. ההכרה בכוחות השליליים באדם תעזור לנתב את אותן העוצמות לאפיקים הנכונים והרצויים, ויגיע למה שהוא ראוי, ואז יוכל למצות את עצמו.

הנה, ראובן, מצד אחד כתוב – שהוא אחד מהראשונים שעשה תשובה. קראנו בפרשת וישב: 'וישב ראובן אל הבור' חזר לבוראו בשקו ובתעניתו, הוא ישב ועשה תשובה על עצם המעשה שהוא עשה. ולמרות הכל קרא לו יעקב 'פחז כמים אל תותר'. אם אכן עשה תשובה, ואכן נמחקו לו כל עוונותיו, היה ראובן לכאורה ראוי לחזור ולקבל את הכהונה והמלכות?

מבואר בספרים, כשיהודי עושה תשובה על עברה מסוימת שעבר, אמנם נמחקת העברה, אך כדי לשנות את מהותו של האדם נדרשת עבודה כבירה וקשה. תשובה נקודתית אינה עוקרת תכונה שורשית ופנימית עליה מושתת נפשו של האדם. על ידי תשובה נמחקים העוונות, אבל אין זה מועיל להגיע למדרגות גבוהות, כגון כתרים ככתרי כהונה ומלכות!

הגדרת מהות השבטים בברכותיו של יעקב אבינו

מעלת הברכה של יעקב אבינו הייתה, שגילתה את המהות הפנימית של כל אחד מבניו, "איש כברכתו ברך אותם". איתא באור החיים הקדוש: "פירוש, הראוי לו כפי בחינת נשמתו וכפי מעשיו. כי יש לך לדעת שכל הנפשות, יש לכל אחת בחירת המעלה, יש שמעלתה כהונה ויש מלכות, ויש כתר כהונה, ויש גבורה, ויש עושר, ויש הצלחה, ונתכוון יעקב בנבואה לברך כל אחד כפי הברכה הראויה לו המלך והמלכות והכהן בכהונה, וכן על זה הדרך ולא היפך המסילות". כלומר, שיעקב אבינו ראה את שורש נשמתו של כל אחד ואחד מבניו, ולכל אחד חשף מהי מהותו באמת, וע"י זה נסללה הדרך לעבודת ה' המתאימה.

ברכת יעקב לבניו הייתה נחוצה מאוד על מנת לייסד את "הכלל ישראל". אע"פ שיעקב אבינו העניק לכל אחד מבניו ברכה פרטית, מכל מקום, יב' השבטים מגלמים את יב' המזלות השולטים בעולם ואת י"ב הכחות שיש בעם ישראל. כל אחד מבני ישראל הוא חלק נצרך והכרחי לכלל ישראל, וכדי ליצור את הכלל ישראל, צריכים הפרטים להיות מכוונים. נמצא שע"י ברכותיו של יעקב נסללה הדרך גם לעבודה הכללית של העם לדורות.

שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד!

וזה מה שיעקב אבינו אמר לבניו בתחילה: 'הקבצו ושמעו בני יעקב, ושמעו אל ישראל אביכם" כי השם "יעקב" הוא מגלם את כח הפרט, כמו שכתוב בספרים הקדושים שהיו"ד היא קטנה, ובשביל זה קרא יעקב להגדיר את מעלתו של הפרט. ולאחר באה הקריאה  "ישראל" – שהיא כנגד הכלל, ולכן יעקב אבינו אמר, הקבצו ושמעו בני יעקב, אני מגלה לכם את כל הפרטים ואת שורש נשמתכם, ומיד באותה נשימה מצטרפת הקריאה אל הכלל ישראל. וזהו שאמרו שבקריעת ים סוף היו י"ב שבילים, שביל מיוחד לכל שבט ושבט, לכל אחד יש את עבודת השם שלו, לכל אחד יש את המידה הטובה והמיוחדת שהקב"ה נתן לו, שבה הוא צריך לפעול ולעשות.

הגמרא אומרת, כשיעקב אבינו אסף את בניו, האספו ואגידה לכם, נסתלקה ממנו שכינה, ביקש לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה. אמר, שמא ח"ו יש במיתתי פסול? על זה אמרו לו בניו: "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד" – כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד, באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". כשבניו אמרו לו: "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד" – קריאתם מורכבת מב' שמות: יש שם אלקים ויש שם הויה. שם אלקים הוא כנגד הכלל, כי אלקים הוא בגימטריא הטב"ע, כלומר זה השם המורה על כל הדבר כולו בכללותו. "טבע" הוא מושג כללי המתקשר להנהגת היקום כולו כיחידה אחת.

מצד שני, השם הוי"ה הוא כנגד הפרט. שהרי בקריאת שם "אלקים" נפסק להלכה, שצריכים לכוון שהוא בעל היכולת ובעל הכחות כולם, שזה כנגד כל הכלל כולו וכנ"ל, מה שאין כן בשם הוי"ה אנחנו מכוונים היה הווה ויהיה, וע"י זה אנו מתקשרים להנהגתו הפרטית של הקב"ה. בזה שקראו בני ישראל לאביהם יחד "שמע ישראל וכו'", באה לידי ביטוי אחדותם סביב העבודה בבורא עולם. אף על פי שכל אחד שונה במהותו מהאחר, מכל מקום השכילו כולם להבין שהדרך לעבודת הקב"ה בעולם היא ע"י שיעשו כולם אגודה אחת. להצהרה שכזו ענה יעקב אבינו: "ברוך שם כבודו לעולם ועד". הוא גילה הכרה זו בקול. והיום היחיד שאנחנו ראויים לומר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" בקול, הוא דווקא ביום הכיפורים, שביום זה מאירה לכל ההכרה שמלכות ה' מתקיימת בפרטים וביחס אל הכלל. במשך כל השנה כולה לא יכולים לומר קריאה זו בשכמל"ו בקול, כי אנחנו לא ראויים ואין לנו את הכח להסתכל על המציאות בעמקות ובכלליות, ויסוד זה צריך ביאור רב ואין כאן מקום להרחיב.

זהו העניין של ספר היצירה, וזה העניין של ריכוז הכלליות בכל. זוהי גם כוונת הרמב"ן בהקדמתו. "ספר היצירה" הוא כינוי לחומש בראשית לפי שאין התכלית לספר סיפורים בתורה. אלא בא לומר שיש בו את כל הכחות והפרטים בהם אנחנו יכולים ליצור עם ולהגיע למדרגות הגבוהות ביותר. וזה מה שעשה יעקב אבינו לבניו.

יהודה - מלכות - בזכות מה?

בברכתו של יעקב ליהודה. 'יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ'. רש"י אומר: "לפי שהוכיח את הראשונים בקנטורים התחיל יהודה לסוג לאחוריו שלא יוכיחנו על מעשה תמר, קראו יעקב בדברי ריצוי, שהוא לא כמותם" והתרגום יב"ע אומר: "אנת אודית על עובדא דתמר, בגין כך לך יהודון אחיך ויתקראון יהודאין על שמך". יהודה, כיון שהודית על מעשה תמר, לכן כל עם ישראל נקרא על שמך. נקראים אנו יהודים על שם יהודה, על שם המעשה שהוא הודה על תמר. וזה ראיה לדברינו שהברכה של יעקב אבינו לא היתה להעמיד אותם על טעותם, אלא היתה זו ברכה החושפת את המהות הפנימית, ולכאורה היה צריך לקנטר את יהודה עבור מעשה תמר, אבל דוקא הוא השתמש במעשה זה לדברי ריצוי, לפי שמעצם המעשה של יהודה שהודה בטעותו, רואים את גדלותו, וזאת היא שגרמה לו שאכן זכה למלכות, ולכן כל עם ישראל נקראים יהודים על שמו, כל יהודי נקרא על שם יהודה כי הוא הודה על טעותו, וזה המהות של יהודי.

חושים בן דן -  הורגו של עשו

נסיים במחשבה שהיתה בעניין אחר בפרשה, והכל קשור. הילקוט שמעוני (פרשת נ' אות קס"ב) מספר את המעשה הידוע. יעקב אבינו נפטר, וביקש יוסף מפרעה רשות ללכת ולקוברו בארץ כנען ואכן יוצאת כל המשלחת, וז"ל המדרש: "כיון שהגיע למערת המכפלה אתא עשו וקא מעכב. אמר ממרא קרית ארבע זוגות אדם וחוה אברהם ושרה יצחק ורבקה איהו, יעקב, קברה ללאה בדידיה האי דפש דידי הוא. אמרי ליה זבינתיה!. אמר להו נהי דזבינית בכירותי פשיטותאי מי זבינית. אמרו ליה אין, דכתיב בקברי אשר כריתי לי אין כירה אלא לשון מכירה. א"ל הבו לי איגרתא. א"ל איגרתא בארעא דמצרים. ומאן ניזל? ליזל נפתלי דקליל, דכתיב נפתלי אילה שלוחה הנותן אמרי שפר אל תקרי אמרי שפר אלא אמרי ספר. וחושים בריה דדן, הוו יקירן ליה אודניה, א"ל מאי האי, א"ל קא מעכב האי עד דאתי נפתלי מארעא דמצרים. א"ל עד דאתי איגרתא מארעא דמצרים יהא אבי אבא מוטל בבזיון שקל קולפא מחייה ארישיה, נתרן עיניה, נפלה אכרעיה דיעקב, פתחינהו יעקב לעיניה ואחיך. והיינו דכתיב ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו ירחץ בדם הרשע. באותה שעה נתקיימה נבואתה של רבקה דכתיב למה אשכל גם שניכם יום אחד".

כח ההרגל

מדוע רק חושים בן דן הוא זה שחושש וגועש על בזיונו של הסבא שלו? נמצאים שם השבטים, שבטי י-ה עדות לישראל, כל אחד ואחד עם כחותיו, כמו שיעקב אבינו ברך אותם לפני מותו, הם אלה שהולכים להרכיב את עם ישראל, להשלים את הבריאה ע"י שתשרה השכינה בתחתונים, הם אלה שהולכים להוביל את בני בניהם לקבל את התורה! כל אחד ואחד מהם צדיק יסוד עולם. מדוע רק חושים הוא זה שמרגיש בבזיון של יעקב סבו? תירצו במפרשים: אדם יכול ח"ו להגיע למצב מבלי לשים לב למקום שבו הוא נמצא. כולם ידעו שיש כאן בזיון ליעקב, אבל כולם התרגלו למצב. בתחילה הגיעו ופגשו את דודם, לאחר מכן המשך דין ודברים עם עשו, בתחילה כיבדו אותו, הדוד שלהם, התייחסו אליו יפה, פחדו ממנו, משא ומתן, התרגלו למצב הזה של הבזיון שבו היה מוטל יעקב אבינו. אבל חושים, כיון שהיה חרש ולא שמע כלום, ולא הבין מה קורה, הוא לא התרגל למצב, לכן היה רגיש כל כך למצב הקשה שבו מוטל הסבא שלו בבזיון. לכן דווקא הוא זה שהלך ועשה מעשה וכו'.

מעשה זה של חושים בן דן חרוט אצל כולנו כמעשה שהיה ראוי וחיובי. ואנחנו רואים את ההפך, שמצד אחד לפעמים רואים שכעס ומעשה והתנהגות מסוימת של אדם מאבדת אותו מכל המדרגות הגבוהות שהוא ראוי להם, כי יש דברים שאסור לך להשתמש בהם. אלא צריך להיות ביישוב הדעת, ומצד שני המעשה של חושים בן דן, בילקוט שמעוני מביא, שמשבחים את המעשה שלו, וההפך, שאר השבטים לא יכולים לחוש, וזה מה שאומרים על כח ההרגל. וזה גופא ההבדל בין מעשה חושים בן דן למעשה ראובן: חושים בן דן לא לקח המושכות לידיים, רק הבנה שכולם לא שמו לב לבזיון, ובמקום שאין איש - היה איש. משא"כ ראובן הגיב תגובה מהירה בלי ישוב דעת אלא תגובה מתוך כעס וחימה.

אגב, ראיתי על מה שאומרים חז"ל: "אוי לרשע אוי לשכנו', מדוע? כי השכן של הרשע רואה עברות, והוא מתרגל לכך שאלו דברים שנעשים ביום יום, ועם הזמן כהה אצלו חוש ותחושת הזעזוע מאותם המעשים. למה כשרואים יהודי מחלל שבת לא מתעלפים? כי אנחנו, לצערנו, רואים את זה הרבה. למה כשרואים אנשים עושים עברות שונת לא מזדעזעים? למה כשרואים גנבות ורציחות זה לא כל כך משפיע? כי התפשטו לצערנו דברים אלה בעולם, וזה נעשה הרגל. אנחנו רגילים לזה, זה כבר לא משפיע עלינו.

לפי זה ניתן גם להסביר כיצד זכה שבט דן להיות השבט הגדול ביותר במספר, ואע"פ שדן הוליד רק בן אחד. כיון שראה הקב"ה את מסירותו של חושים, ראוי הוא למספר רב של צאצאים, כדי שיגדלו גם הם בדרך הישרה והנכונה של עוצמה פורצת, אמנם מאידך גם יכולת הבחנה וישוב הדעת.

זה שתי הנקודות שיש.

לסיכום מה שדברנו. יש את הדברים שמעמידים את האדם, והכל צריך להיות במידה שקולה, וצריך לדעת מתי להשתמש בכחות אלו ומתי לא, צריכים לדעת שלכל אחד ואחד מאתנו יש את הכחות, ועלינו לברך אותם ולגרום להם להתפשט על כל המעשים, וצריכים לזכור שאנחנו מורכבים מפרטי פרטים ויחידות נפרדות אבל עלינו מוטלת החובה לאחד את כל הפרטים ולבנות כלל אחד ממנו מורכב כלל עמ"י.

יהי רצון שנזכה להבין מה הם המידות והכוחות הטמונים בנו, ושנזכה להבין כיצד ליישמם.

שנזכה למלא את חובת הפרט שלנו, כחלק בלתי נפרד מהכלל ישראל, וע"י זה נזכה להגיע אל הגאולה הפרטית והכללית.


[1] ראה בספר "שפתי חיים" מועדים חלק א' עמ' תלט' לגה"צ ר' חיים פרידלנדר, שם ביאר משמעותן העמוקה של מילות הספורנו הזה.

[2] ושמא יקשה לך היאך זכה לוי לכהונה, והרי הוא היה באותה הפזיזות יחד עם שמעון אחיו? לא יקשה לך, שכן הכעס שלהם גבר רק בהיותם יחד דוקא, אבל בהפרדם לא היה שולט כעס על אחד מהם בנפרד. וזאת הבין יוסף גם בחכמתו, והפריד ביניהם כדי שלא יגיעו לכלל כעס וחוסר שליטה במצרים.