אאא

    "וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ. וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֵת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ" (שמות א פסוקים י"ג - י"ד)

   בפרשתנו, אנו נתקלים - לראשונה בהיסטוריה האנושית, בתופעת "האַנְטִישֵׁמִיּוּת" - במלוא כיעורה. המצרים רודפים את בני ישראל ומתעללים בהם, על לא עוול בכפם. בעקבות כך, מתבקשת השאלה: "לָמָּה?!"

    מדוע - מאז ומעולם, היהודים נידונו לסבל הזה? מדוע בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו? אך עוד קודם לכן, עלינו להבין - מהי הסיבה ל"גלוּת"? מדוע ראתה לנכון - ההשגחה העליונה, שירדו בני יעקב למצרים? ולָמָּה נגזר על היהודי, לאחוז בידו תמיד את "מקל הנדוּדים"?

    רש"ר הירש בפרשת "ויגש"מבאר, ש"כּוּר ההִיתּוּךְ" לעם היהודי - מוכרח לעבור, דרך תחושת ה"אוֹרֵחַ" בארצו של עם אחר: "בארץ כנען לא הייתה משפחת יעקב נעשית לעם. תוך כדי גידולה, היתה נטמעת בסביבתה. כדי להיות לעם בלא להתבולל, היה עליה לבוא אל תוך אומה שמעצם טבעה התנגדה לתכונה היהודית - וזו הייתה מצרים".

    הוא רואה בכך - מסר לבאות: "כך, לאחר מכן, הקַנָּאוּת שבנתה את הגֵּטָאוֹת, היא שהייתה כלי שרת בידי ה' - כדי להרחיק אותנו מכל תרבות החטאים של ימי הביניים, ולמען נטפח בחוּגֵנוּ הצר - את אושר המשפחה, ואת רוח המשפחה והקהילה".

    "העמק דבר" מבאר, שבני ישראל במצרים לא השכילו להבין - שזו סיבת הגלות. ובשלב מסויים, החלו להתקרב ולהתערב עם המצריים, ודווקא משום כך - נגזרו עליהם השעבוד והסבל. לדבריו, "וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם" (פסוק ז) פירושו, שבני ישראל לא מלאו רק את ארץ גושן - המיועדת ליהודים, אלא הם מלאו את כל ארץ מצרים. "והיה כל מקום פנוי שמצאו ישראל לקנות ולדור - נתיישבו שמה". ואכן, כך מצינו במכת בכורות: "וּפָסַח ה' עַל הַפֶּתַח" (פרק י"ב). כלומר, שהיה צריך "לדלג" על בתי היהודים. משמע, "שהיו הרבה בתי ישראל - בקרב בתי מצרים".

    דברים אלה, מקבלים חיזוק מדברי "ילקוט שמעוני" (קס"ב): "וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם - שנתמלאו בתי טרטיאות ובתי קרקסיאות מהם". רש"ר הירש מוסיף, שבעקבות כך, מעיד הכתוב על המצרים: "וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" - מפני שהיהודים היו בכל מקום "ולא יכלו לנעול הדלת בפניהם, ביקרו המצרים בתיאטרון - היו שם יהודים. נכנסו אל הקרקס - היו שם יהודים".

    "בית הלוי" נוקט בגישה דומה. לדבריו, רצון ה' - שיבדלו היהודים מן הגויים ויצרו חַיִץ ביניהם, וכיון שבני ישראל במצרים רצו להתקרב אל המצרים, "אז הקדוש ברוך הוא היה מחדש ההבדל, על ידי זה שמחדש שנאה בלבם". ומדגיש: "כל זה לא היה בגדר עונש כלל! כי לא חטאו אז, ולא היה מגיע להם שום עונש. רק היה בגדר שמירה - שלא יתערבו עמהם, וכל זה היה לטובתן".

    כלומר, לפני היהודים עומדים תמיד - שתי ברירות, ובכל מקרה התוצאה תהיה שווה - הִתְבַּדְּלוּת! האחת, להקפיד על מצוות ה', ובכך להיות שונים ומופרשים מן האומות. השניה, במידה וירצו להתקרב לאומות ולהסיר את המחיצות, הם יגלו להפתעתם שככל שהם מנסים להתקרב - הגויים שונאים אותם יותר! ההתקרבות שלהם יוצרת תוצאה הפוכה ומולידה התרחקות ושנאה, וממילא - הִתְבַּדְּלוּת.

    אדרבה, ככל שידעו לשמור על הייחודיות והשוני שלהם - אז יעריכו ויכבדו אותם יותר, "כמו שהיה בעת הגאולה כשהבדילו ישראל עצמן על ידי פסח ומילה כתיב: וַה' נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם" (פרק י"ב).

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

    הנה לנו: "המקל והַגֶּזֶר" או שיורחקו על ידי "הַגֶּזֶר", הלא הוא - אדיקות במצוות. ובמידה ולא, יוכרחו להתבדל על ידי "המקל" הלא הוא "שבט החובלים" - שנאת האומות אל ישראל. כעין מה שמצינו בדברי זכריה הנביא (פרק י"א): "וָאֶקַּח לִי שְׁנֵי מַקְלוֹת לְאַחַד קָרָאתִי נֹעַם וּלְאַחַד קָרָאתִי חֹבְלִים וָאֶרְעֶה אֶת הַצֹּאן".

    ראוי לציין, את דברי "העמק דבר" בדברי בלעם על ישראל: "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" (במדבר כ"ג). כל זמן שהיהודים הם בבחינת "עָם לְבָדָד" - שאינו מתערב עם האומות, הרי "יִשְׁכֹּן" - ישב בשלווה ובכבוד. אבל אם הוא בוחר להתערב ולהיות "בַגּוֹיִם", אזי סופו ש"לֹא יִתְחַשָּׁב" - לא יחשיבוהו כלל לאדם!

    המדרש בשמות רבה (פרשה ט"ו) דורש את הפסוק "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן" - באופן מקורי: כל האותיות יוצרות בגִּימַטְרִיָּה מספר עֶשְׂרוֹנִי - על ידי חיבור עם אות אחרת, כמו אל"ף וטי"ת, בי"ת וחי"ת, שיוצרות יחדיו את הסכום - עשר. וכן יו"ד וצד"י יוצרות - מאה, וכן על זה הדרך. פרט לאותיות שמרכיבות את המילה "הן" - ה"א ונו"ן, שכדי להרכיב מספר שלם - עשר או מאה, אין להם אלא את עצמן. "אמר הקדוש ברוך הוא: כשם ששני אותיות הללו אינן יכולין להזדווג עם כל האותיות - אלא לעצמן, כך ישראל אינן יכולין להדבק עם כל העובדי כוכבים ומזלות הקדמונים - אלא לעצמן מפורשים".

     המהר"ל בספרו "נצח ישראל" (פרק כ"ה),מחדד את הרעיון. האומות נמשלו ל"מים", כמו שמצינו: "וְהַצִּילֵנִי מִמַּיִם רַבִּים - מִיַּד בְּנֵי נֵכָר" (תהלים קמ"ד). וישראל נמשלו ל"אש", דכתיב: "וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה" (עובדיה א). והרי הם - דבר והיפוכו, כי "אין לך שני הפכים - יותר מן אש ומים". ובאופן טבעי, במפגש בין האש למים - המים גוברים, ומכבים את האש. אבל אם האש עומדת בסמוך למים, או נבדלים מהם על ידי מתכת, "אז האש מכלה ומייבש המים, עד שלא נשאר דבר בו, ומתיש כוחו". כך גם יחסי הכוחות בין ישראל לאומות, "כי אם מתערבין ומתחברין ישראל לאומות, אז המים - שהם האומות, גוברים עליהם לגמרי", אך במידה וישראל "נבדלים מן האומות - ועומדים בפני עצמם, הרי הם גוברים על האומות".