אאא

סוף סוף, אחרי שנים על גבי שנים של גלות מרה וארוכה, סבל ושעבוד – פונה השם יתברך למשה ומבשר לו, שהנה, הגיע זמן הגאולה: "שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי", והוא מבקש ממנו להעביר את הבשורה המיוחלת לבני ישראל: אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל... וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה... וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקִים... וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב" (שמות ו, ג-ח). מילים כאלה מנחמות, מלטפות, מרפאות: "ילדים אהובים שלי, זה אני, השם, ואני מבטיח לכם, מעכשיו הכל הולך להיות בסדר! ולא רק בסדר; הכל הולך להיות מדהים! הסוף הטוב מגיע, ואני בא להוציא אתכם מהייסורים האלה, להציל אתכם מהעבדות הקשה הזאת. הנה, אני בא לגאול אתכם; לקחת אתכם לי לעם המובחר ולהביא אתכם אל הארץ המובטחת!"...

ומשה, נאמן לציווי שקיבל, מגיע לבני ישראל, הנאנחים ונאנקים מן העבודה וזועקים ומשוועים לישועה, ומשמיע להם את הבשורה, שכ"כ חיכו לה: "אחים אהובים, יש בפי בשורה מאת השם יתברך! הנה זה בא! השם הגדול, זה שהציל את אבא אברהם מכבשן האש ואת אבא יעקב מעשיו ומלבן, השם שהבטיח לאבות הקדושים שנהיה לו לעם, השם אומר שעכשיו זה קורה! הגאולה בפתח! שוועתכם עלתה עד כיסא הכבוד, והנה, הוא בא לגאול אתכם! כל הכאב הזה והסבל והעבדות והשפלות והדלות – תיכף הופכים להיסטוריה! עוד מעט יהיה טוב! לא עוד נגישות. לא עוד מכות. לא עוד דם תינוקות. זהו. הכל הולך להתהפך לטובה!"...

נאום מלא בתקווה זוהרת לעתיד טוב, חדש, אחר... ומה מגיבים עליו בני ישראל? -"וַיְדַבֵּר משֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל משֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (שמות ו, ט) – בשורת הגאולה אפילו לא נכנסה להם באוזניים!!!

למה? למה הם לא הקשיבו למשה? זה מוזר! הרי הם אלו שנאנחו וצעקו אל השם שיושיע אותם, ואז, כשהשם בא ואומר להם "בסדר, יקרים שלי, אתם משוחררים" – הם אפילו לא שומעים!!!

איך אפשר להבין את זה???

אומר רבי נחמן מברסלב זיע"א: "'מִקּצֶר-רוּחַ וּמֵעֲבדָה קָשָׁה' – שֶׁמֵּחֲמַת שֶׁהֵם בִּבְחִינַת 'קצֶר רוּחַ', מֵחֲמַת שֶׁהֵם קְטַנֵּי אֲמָנָה כַּנַּ"ל, עַל יְדֵי זֶה צְרִיכִין לַעֲבוֹדוֹת קָשׁוֹת וּלְתַעֲנִיתִים... וְיֵשׁ כַּמָּה בְּחִינוֹת בִּקְטַנֵּי אֱמוּנָה, כִּי יֵשׁ אֲפיִלּוּ צַדִּיקִים שֶׁהֵם קְטַנֵּי אֲמָנָה"... (ליקו"מ, תורה פ"ו). ומסביר רבי נתן: "כְּשֶׁאָמַר לִי... שֶׁעַל יְדֵי קַטְנוּת אֱמוּנָה צְרִיכִין לַעֲבוֹדוֹת קָשׁוֹת וְכוּ', עָמַדְתִּי לְפָנָיו כְּמִשְׁתּוֹמֵם וּמַחְשְׁבוֹתַי הָיוּ תְּמֵהִים בְּעִנְיָן זֶה, כִּי נִדְמֶה לִי שֶׁיֵּשׁ לִי אֱמוּנָה קְצָת, עָנָה וְאָמַר בִּלְשׁוֹן גְּעָרָה קְצָת כְּאוֹמֵר: וְאִם יֵשׁ לְךָ אֱמוּנָה, אֵין לְךָ אֱמוּנָה בְּעַצְמְךָ... וְהִזְכִּיר מִיָּד מַאֲמַר: 'כִּי מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת', מִי גָּרַם לַצַּדִּיקִים שִׁיִּתְבַּזְבֵּז שֻׁלְחָנָם לֶעָתִיד לָבוֹא? -קַטְנוּת שֶׁהָיָה בָּהֶם בְּעַצְמָן שֶׁלּא הֶאֱמִינוּ בָּהֶם בְּעַצְמָן... וְיֵשׁ לְפָרֵשׁ לְפִי זֶה שֶׁלּא הֶאֱמִינוּ בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא טוֹב לַכּל וְהֵם חֲשׁוּבִים וּגְדוֹלִים בְּעֵינָיו יִתְבָּרַךְ... וְהַכְּלָל הַמּוּבָן מִדְּבָרָיו שֶׁהָאָדָם צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ אֱמוּנָה בְּעַצְמוֹ שֶׁגַּם הוּא חָבִיב בְּעֵינֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ... גָּדוֹל וְחָשׁוּב בְּעֵינָיו" (שבחי הר"ן, אות ק"מ).

נכון, הם צעקו והתחננו להשם שיושיע אותם, אבל כשהם נענו, והגאולה דפקה להם על הדלת – היא לא נכנסה לליבם בגלל "קטנות באמונה", ובמי הם לא האמינו?

-הם לא האמינו, בעצמם.

הם לא האמינו שהצעקה שלהם פעלה משהו, שבכח השוועה שלהם להביא את המשיח. הם חשבו שבשביל לזכות לגאולה צריך "עבודות קשות ותעניתים". הם לא האמינו שהם, ככה, מהמקום שלהם ועם הדיבורים שלהם עם השם – באמת ראויים לגאולה! "שֶּׁלּא הֶאֱמִינוּ בָּהֶם בְּעַצְמָן"! הם לא האמינו לאמת הפשוטה הזאת, שקוראים להשם והוא עונה ואוהב ומרעיף עליהם טוב.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

וכך, הם נתנו לבשורת הגאולה לחלוף להם ליד האוזניים והמשיכו לעבוד בפרך.

ואנחנו? והיום?

-כמו אז, גם היום, במצרים של דור האלפיים השותת עדיין דם ודמע של גלות הנפש. יכול להיות שבשורת הגאולה נמצאת כבר כאן, ממש, לידינו. יכול להיות שמשה עומד לצדנו ולוחש לנו לתוך האוזן: "תקשיבו, יקרים, כל הסיוט הזה כבר שייך להיסטוריה! החלום הרע והכואב הזה מסתיים. תגידו די למכות, די לדם, די לרדיפות, די לרעב, די לכאב, די לאובדן, די לאשמה, די לבלבול, די לחוסר וודאות, די לפחדים, די לעצבות... חלה תפנית בעלילה; הגיע זמן הגאולה"... יכול להיות שמשה עומד כאן, כל כך קרוב אלינו, משמיע באוזנינו את בשורת הגאולה – ואנחנו לא שומעים! אנחנו באמצע לצעוק להשם, ומרוב שאנחנו צועקים, אנחנו לא שומעים איך השם אומר לנו: "זה בסדר, אני כאן, אפשר להירגע, באתי להציל אותך. עכשיו." השם בא אלינו עם כל הטוב שבעולם, ואנחנו סוגרים ידיים ולא לוקחים. לא מוכנים להכניס לתוכנו את הגאולה.

למה?

-כי אין לנו אמונה שמגיע לנו להיוושע. אנחנו חושבים שעוד לא התפללנו מספיק. שבשביל שאחד כמוני, עלוב ולא שווה, יזכה לדבר הגדול הזה שאני רוצה, אני צריך להתאמץ יותר, לעבוד קשה, להתפלל הרבה... קצת כבוד לעבודות קשות; לתעניות, לסיגופים, לאלפיים פעמים ספר התהלים... לפי התפיסה שלנו, בשביל לזכות להיוושע, צריך לעבוד קשה מאוד. הרי איך יתכן, שאני סתם אקרא, והשם יענה לי, ותבוא הגאולה?! איך? זה לא מגיע לי!

וזו אחת הבשורות של רבי נחמן: יהודי יקר, כן מגיע לך! לא צריך עבודות קשות בשביל לחיות! הכל מאוד פשוט: אתם צועקים מרוב כאב, השוועה שלכם עולה אל השם, השם שולח אליכם את משה, וזהו, אפשר להיגאל!