אאא

לפני מספר ימים צפיתי בסרטון שבו ילדה חרדית בת 12 פנתה למספר נשים מבוגרות על מנת לקבל מהן הדרכה לקראת הבת מצווה שלה, היא שוחחה עם דמויות מוכרות ומוערכות בקהילה החרדית ושאלה אותן איך עליה להתכונן לקבלת המצוות. המכנה המשותף של כל התשובות היה שדרך התורה והמצוות היא דרך חיים המביאה אושר ושמחה לאדם ולכן כדאי לה ללכת בה.

כשראיתי ושמעתי את הדברים שאלתי את עצמי האם זהו גם המסר המועבר לבנינו בתלמודי התורה ובישיבות, ולצערי הרב נדמה לי שהתשובה על כך היא שלילית. בשיחותיי הרבות עם תלמידי ישיבות, אני נוכח שאצל מרביתם קיום התורה והמצוות נתפס כחובה דתית שעלינו לקיים מפני ציווי ה' ומפני שהיא הדרך הנכונה והראויה, אבל לא מפני שהיא מביאה לאושר ושמחה. התנהלותו של אדם ירא שמיים נתפסת כוויתור על חיים שמחים ומאושרים, בשל החובה למלא את מצוות ה' ועל מנת לזכות לגמול בעולם הבא.

למיטב זכרוני מתקופת לימודיי בישיבה, מדברים רבות עם תלמידי הישיבות על התענוג הרב של לימוד התורה בהתמדה בעיון ובבקיאות, בבחינת "פיקודי ה' ישרים משמחי לב", אולם ברור שלא כל תלמיד זוכה להגיע לדרגה זו. לעומת זאת, לא זכור לי שמתארים את אורח החיים של שמירת תורה ומצוות, כדרך חיים הנעימה והחווייתית ביותר.

לאור זאת, אין פלא שתלמידים רבים בחינוך החרדי, ובפרט אלו שאינם מוצאים את סיפוקם בלימוד תורה, מתארים את חוויותיהם בתלמוד תורה ובישיבה כהתמודדות תמידית של התלמידים מול דרישות של הצוות החינוכי בענייני תפילות, שמירת הלכה, סגנון לבוש, תרבות הפנאי, שימוש במכשירים טכנולוגיים שונים ועוד כהנה וכהנה. דרישות הצוות נתפסות בעיני התלמידים ככאלו שכל מטרתן לצמצם את הנאתם בעולם, כשהם מצידם מבקשים כמובן להיפך. הצוות מצדו איננו מציג את הדרישות הללו כאמצעים שנועדו להבטיח את אושרו ושמחתו של התלמיד, וממילא ברור שגם התלמידים אינם רואים זאת כך.

כמחנך, אני מודע לכך שמדובר במשימה לא קלה, שכן עבור נערים צעירים מציאות נראית לעיתים רבות הפוכה, להם נדמה שחיים ללא מחויבות לתורה ומצוות מובילים ליותר אושר ושמחת חיים, אולם חשוב שהמסר העיקרי של אנשי החינוך המחנכים בתלמודי התורה והר"מים והמשגיחים בישיבות יהיה כאמור שזו הדרך שטומנת בחובה את האושר האמתי והשמחה הפנימית.

השבוע ביקרתי בישיבה מיוחדת בשם "בית השם" בירושלים של הרב יצחק בן גרא, בה לומדים כתשעים נערים שנפלטו ממוסדות חינוך חרדים, ונוכחתי במו עיניי כיצד ניתן להחדיר גם לנערים אלו את המסר שדרך התורה והמצוות תוביל אותם אל החיים הטובים ביותר. שמחת החיים ניכרת אצלם על כל צעד ושעל, ורובם ככולם בוחרים מרצון בדרך התורה והמצוות כדרך חיים.

האם יש הבדל בנקודה זו בין חינוך הבנים והבנות במחננו? האם החינוך החסידי מצליח יותר להאהיב על תלמידיו את עבודת השם? האם יש קשר בין התיאור מזווית הראיה שלי ל"תנועת המוסר" שפעלה בעולם הישיבות הליטאי שנים רבות? האם וכיצד ניתן לשנות את התמונה הזו? אלו השאלות שמעסיקות אותי כעת, ואני מאמין שהתשובות לשאלות אלו עשויות להציל את עולמם הרוחני של אלפי נערים בתוכנו.

עלינו לשנן לבנינו ולתלמידינו את דברי נעים זמירות ישראל "טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב ה' אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר יֶחֱסֶה בּוֹ" (תהילים לד,ט), אולם בראש ובראשונה עלינו להפנים זאת בעצמנו, ככל שהם יראו את שמחתנו ואושרנו בדרך התורה והמצוות כך ירצו גם הם ללכת בה.