אאא

ריח הגאולה כבר ממלא את האוויר, בשורת השחרור עוברת מפה לאוזן, העבדות הולכת ומתרופפת, ממשלת פרעה הולכת ומתפוררת; עוד מעט ובני ישראל יוצאים ממצרים.

אבל קצת לפני הסוף הטוב מגיעה מכת חושך, ואיתה מתים ארבעה מבין כל חמישה יהודים, שהיו עד לא מזמן עבדים לפרעה...

למה? למה זה קרה להם? איך קרתה הטרגדיה הנוראה הזו, ששמונים אחוז מהיהודים נפטרו סמוך לשחרור, עודם במחנות העבודה, מבלי לזכות ולחוש את טעם החרות?

מפרש רש"י: "שהיו בישראל באותו הדור רשעים, ולא היו רוצים לצאת ומתו בשלושת ימי אפילה" (שמות י, כב).  זה לא שהם לא יכלו לצאת; הם פשוט לא רצו לצאת. 

וזה נשמע הזוי! איך זה יתכן? מי לא ירצה לצאת אחרי השעבוד הקשה והסבל הנורא?! מי?

-מי שמאמין שחייב להיות רע, מי שחושב שייסורים וסבל הם חלק בלתי נפרד מהחיים, מי שבטוח שרק בעבודת פרך ועמל אינסופי נצדיק את קיומנו, מי שמשתכנע מהחושך שסביבו, מי שמתחבק עם מה שמיצר לו – אדם כזה איך אפשר בכלל לגאול אותו?!

ולמרות שהמבדק הזה כבר היה מזמן ואנחנו צאצאיהם של אותם שזכו להיגאל, גם במציאות ימינו שולט עדיין סינדרום-מכת-החושך הזה: מעטה "בעייתי" שהופך לזהות בלתי נפרדת ומשתקת.

בא יהודי לקבל עזרה נפשית, קשה לו, יש לו הרבה בעיות, לפעמים הוא כבר אבחן את עצמו ומגיע מעוטר בכמה אבחנות 'מקצועיות' למצבו הקשה... לפעמים סתם כך הוא מרגיש דפוק וחלש, אומלל ובעייתי עד מאוד, כל העולם נגדו וכלום לא הולך לו, לא בזוגיות ולא בהתפתחות ולא ביהדות ולא בהגשמה עצמית... בכל מקרה, הוא רוצה לקבל עזרה. הוא רוצה עזרה בכל מאודו. יד אחת שלו ממש מושטת בבקשת עזרה.

אבל, יד שנייה ונסתרת לופתת בחוזקה את צרור הבעיות שלו, קרוב וקשור, שאיש לא יעז להתקרב ולחמוס ממנו את היקר לו מכל. הוא כזה. כזה בעייתי. כזה ולא אחר. ושלא יעזו לקחת לו את זה.

תשאלו אדם כזה: "אבל למה? אתה הרי רוצה עזרה. אתה יודע ומרגיש שאתה צריך שינוי. אז על מה אתה לא מוכן לוותר?"

והתשובה תהיה: "על עצמי! אתם לא מבינים?! -זה אני! אתם לא יכולים לקחת לי אותי ולהשאיר אותי בלי כלום! מה, אתם רוצים שאני אמות?! זו הזהות שלי; בלעדיה אין לי כלום!!"

הוא מכיר רק את המשלב הזה עד שהוא מרגיש מאוים מעצם הרעיון של פרידה ממנו. הוא משוכנע שאם יקחו ממנו את המשלב ה"בעייתי", יקחו ממנו את עצמו.

עפ"י האמת, הגדרת האדם כ"בעייתי" היא היא כל כך לא נכונה! הבעיות שלנו הן רק לבושים, ואנחנו לא מתחילים ונגמרים בלבושים שלנו. לבושים זה לבושים, כאלה שאפשר ללבוש ולפשוט בהתאם לצורך ובין רגע. בעוד שאנחנו זה עומק פנימי ונצחי.

הבעיה אינה חלק מהזהות שלך! הבעיה זה לבוש שאפשר להתפטר ממנו, וראוי לעשות זאת רגע קודם.
דברים יכולים להשתנות! כן, יש כזה דבר! אסירים יכולים לצאת מבור כלאם, עבדים יכולים להשתחרר וכל יהודי יכול לצאת ממיצריו. מערכות בינאישיות תקועות יכולות לזנק קדימה. הקרבן לא מוכרח להישאר קרבן כל חייו. השתלטן לא מוכרח להישאר שתלטן לנצח. המדוכא יכול להתחיל לשמוח, והחשדן לבטוח, הלחוץ להרפות, והשמן – לרזות... ריפוי זה דבר שקורה כהרף עין. זה יכול לקרות. אבל איך הוא יקרה לאדם, שמחזיק את המחלות שלו קשורות אליו כמו מסכת חמצן ובטוח שבלעדיהן הוא ימות?!

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

התחושה היסודית ביותר בנפש היא תחושת ה"אני". כל חיינו סובבים סביב האני. אבל ממה מורכב האני?

-האני מורכב מתכונות אופי, רצונות, שאיפות, חלומות ודעות. האדם רואה בדעותיו ובהשקפותיו חלק ממנו. ממילא, שינוי השקפה יסודי הוא שינוי האני, ויתור על ה"אני" הישן לטובת "אני חדש". והוויתור הזה נראה לנו קשה עד בלתי אפשרי...

באה התורה ואומרת לכל יהודי: אתה יכול לצאת מזה, חביבי! יש לך נשמה שיכולה לצאת מכל המֵצָרים. הבעיה שלך היא שאתה חושב שהכוח שלך הוא סופי ומוגבל, ולכן כבר אין לך סיכוי לצאת מזה, ובדיוק בתפיסה הזו נלחמת קריעת-ים-סוף, שתכליתה – לקרוע את הים של הסוֹף, לקרוע את הים של המחשבות הסופניות האלו, כי באמת לכוחות שלך אין סוף! וכל אלו שחשבו שלכוחות שלהם יש סוף ושנגזר עליהם חושך עולמים – נשארו במצרים; הם הקשיבו לפרעה, לפה הרע שלו. אבל אותם עשרים אחוזים שהמשיכו להאמין בטוב גם בתוך החושך המוחלט, גם בתוך מ"ט שערי טומאה, בתוך הג'יפה הכי גדולה בעולם, בתוך השקר, נרקומנים של השקר – הצליחו לצאת מזה ולהיכנס למ"ט שערי טהרה.

משפטים כמו "זה המזל שלי", "ככה נולדתי", "עשיתי כבר הכל" – הם שקר בנפש ומלמדים על חיבור לא נכון לבעיה וחיבוק דב אליה. כי האמת היא? שכל האופק פתוח בפניך – מקצה עד קצה. רק הושט את שתי ידיך ותבחר מחדש.
אם נסמוך על נטיות ליבנו, על הפרשנויות השיגעוניות שלנו למציאות, בוודאי נישאר במצרים. הדרך היחידה לצאת היא להאמין למי שמעולם לא שועבד, למי שעומד מבחוץ לגמרי. להאמין וללכת אחריו למדבר הניסים והנפלאות שממתין לנו מחוץ למצרים.  גם אותנו שואל משה: למה אתה מתגלגל באשפה? למה אתה קרוע? מה מחזיק אותך שבוי ב"לא טוב"? תפסיק להיות מסכן ולבנות "ערי מסכנות" לפרעה. איש אינו זקוק לזה. כל בוקר יהודי מברך "שלא עשני עבד". העבדות שאתה נתון בה לא באה כגזרה משמים, היא רק תעתוע פרעוני. אתה לא באמת עבד. פשוט תפסיק להאמין בזה. צא ממצרים!