אאא

"אתמול היה פה הרב שלי ושאלתי, 'למה אני', והוא ענה, 'הקב"ה מנסה צדיקים'. אמרתי לו, 'הרב, ביני ובינך, אני לא צדיקה דוסית, אני לא המשיח. אז למה דווקא עליי זה נפל?' והוא ענה, 'זה רק הקב"ה יודע. וזה שאת ענווה, אולי דווקא זה מעיד שאת צדיקה גדולה'", כך מספרת מור מזרחי, אמו של התינוק שנפטר על-פי החשד ככל הנראה לאחר שטולטל על-ידי המטפלת שלו. 

הוריו של הפעוט המנוח התראיינו במשותף ל"ידיעות אחרונות" ודיברו על הכאב, ההתחזקות באמונה והתמיכה שהם מקבלים מהציבור. 

האב עמנואל מספר: "משה היה תינוק מתוק במיוחד. הוא היה ילד מאוד רגוע. רק היינו מסתכלים על העריסה, הוא כבר היה מחייך. קם בבוקר – מחייך".

כשהאם מור נשאלת מה הייתה רוצה לומר למטפלת אם הייתה יכולה לשוחח איתה, היא משיבה לאחר היסוסים רבים: "הייתי רוצה לדעת את האמת. כל אמא רוצה לדעת את האמת, כדי לישון בשקט בלילה. אנחנו רוצים לדעת מה קרה, לא שזה יעזור לנו להחיות את הילד, אבל רוצים לדעת, כדי להיות מיושבים בראש. אני עדיין כל כך רוצה שיגלו בסוף שזה היה בגלל משהו מולד. כי לדעת שמישהו טילטל את הילד שלך, זה הרי בלתי נתפס. במיוחד מישהי שיש לה ילדים והיא כרגע בהיריון. כלומר, היא יודעת מה זה ילד, מה זה אהבה לילדים".

 מור מוסיפה: "אתמול היה פה הרב שלי ושאלתי, 'למה אני', והוא ענה, 'הקב"ה מנסה צדיקים'. אמרתי לו, 'הרב, ביני ובינך, אני לא צדיקה דוסית, אני לא המשיח. אז למה דווקא עליי זה נפל?' והוא ענה, 'זה רק הקב"ה יודע. וזה שאת ענווה, אולי דווקא זה מעיד שאת צדיקה גדולה'. מאז שהילד נפטר לקחתי על עצמי להגיד קריאת שמע ארוכה, שבה אומרים: הריני סולח. מוחל וסולח. ובראש שלי אני מעבירה סרט, שאולי זה באמת קרה והיה טלטול, ואז אני בוכה ומזכירה לעצמי: מור, זוכרת מה את אומרת? הריני מוחלת וסולחת! אז את מוחלת וסולחת".

פרידה ממשה הקטן

על הימים הדרמטיים שהביאו לפטירתו של בנם, מספרת מור: "אני זוכרת שלא היינו סגורים על המעון של ב', אבל זרמנו. רציתי לחשוב עליה רק טוב והיא באמת נראתה בסדר. מניסיוני ידעתי שאם את בסדר עם הגננת, הילד שלך מקבל יחס יותר טוב, אז התנהגתי אליה כמו חברה. בחנוכה לקחתי את הילדים אליי שלא יהיה לה קשה, ואם היא הייתה מתקשרת ואומרת שהילד חולה או משהו, היינו באים מהר".

לפני שלושה שבועות החל הסיוט. "ב' התקשרה אליי ואני שומעת ברקע בלגן בגן", משחזרת מור. "'הילד מאוד בוכה, בואי לקחת אותו'. נבהלתי ושלחתי לגן את בעלי".

"כשהילד ראה אותי", ממשיך עמנואל, "הוא נאנח כאילו אחרי בכי, ואז נרדם עליי ונראה לי בסדר. זה היה בתשע וחצי בבוקר, שעה אחרי ששמנו אותו אצלה. אמרתי לגננת, את בטוחה שהוא בכה? היא ענתה כן, הוא לא מרגיש טוב. חיבקתי אותו, שמתי אותו בסלקל ולקחתי אותו לרופאה, כשיוסף נשאר בפעוטון. הרופאה בדקה הכל. אוזניים, גרון, ואמרה, 'הכל בסדר, אתה יכול להחזיר אותו לגן, אני אפילו ארשום לך מכתב שמצבו תקין'.

"כשבאתי חזרה הגננת הייתה המומה, אפילו מודאגת. הרגעתי אותה שאם הוא שוב יבכה, ישר אבוא ואקח אותו. בסביבות אחת וחצי קיבלתי ממנה טלפון נוסף: 'תבוא, יש פה אמבולנס. משה מפרכס ואיבד את ההכרה'. רצתי כמו משוגע מבית המדרש. כשהגעתי בדיוק הכניסו אותו לאמבולנס. לא על אלונקה, ככה, על הידיים. 

"תוך כדי אני קולט שיש פה צוות ענק, שעושה לילד החייאה, שהילד בעצם בטיפול נמרץ, ועובדים עליו עם מכשירים שבחיים לא ראיתי". 

משה הקטן אושפז במחלקת טיפול נמרץ ילדים בהדסה, שם היה במשך עשרה ימים כשמצבו מוגדר קשה מאוד. אז נודע להוריו כי מצבו נגרם בשל טלטול. 

במשך עשרה ימים הם היטלטלו בין תקווה לייאוש. אחרי עשרה ימים הרימו ידיים. 

"הצטלמנו איתו, נפרדנו ממנו", נזכרת מור. "בדיעבד, באותו היום שהשלמנו עם זה באמת, הוא אכן נפטר".

בשלב הזה הגיע לחדר בבית-החולים משה אבוטבול, סבו. הוא ישב לידו וקרא תהילים. "גמרתי את כל ספר תהילים", הוא מספר בקול חנוק ועיניים טרוטות מחוסר שינה, "150 פרקים. אחרי זה חשבתי לעשות משהו יצירתי. שמתי את התפילין על הראש של התינוק ואמרתי, אם הוא לא זכה להגיע לבר־מצווה ולהניח תפילין, לפחות שייגע בו, והתחלתי לשיר לו שירי שבת. לאט־לאט המדדים נפלו אבל גם חזרו. ככה שש פעמים".

אתי, רעייתו של ראש-העיר מספרת: "בשתיים בלילה אני מתעוררת ורואה שמשה לא לידי. ניגשתי לתינוק ואני רואה שהוא כחול ואת משה קורא תהילים. התחלתי גם אני לקרוא תהילים כשברקע המדדים יורדים ויורדים. לא יודעת איזה כוחות נפש אחזו בי באותם רגעים. כל המכונות מצפצפות, ואני רצה ומנשקת את הילד כי ידעתי שאחר כך אני לא אוכל, ובמקביל אני רואה את האחיות מתקדמות למיטה שלו, עומדות לצידנו עד שהקו נהיה אפס ומתחיל לצפצף. ואני בוכה ובוכה".

על המאבק סביב הדרישה לנתח את הגופה, אומר אבוטבול: "הם כבר עשו את כל הבדיקות, הבדיקות מראות שנעשה טלטול. אז שילכו בכלים אחרים, בפוליגרף. גם בארצות אחרות כבר הפסיקו עם הנתיחות. אנחנו חושבים שיש יד קלה על ההדק בדרישה לנתיחות. צריך לאפשר למשפחה שיש לה קשיים רגשיים והלכתיים למצוא דרך אחרת לחקור את האמת. אנחנו בכל אופן, יצאנו מאוד פצועים מהנושא הזה. ימים יגידו שהפרקליטות טעתה. גם אם יוכיחו שזה לא קרה בשוגג אני לא מאמין שהיא תשב בכלא, אז למה?"