זו תמונת הפרופיל שלי. תמונת חיים. אמא שלי. לא, זו לא תמונת אילוסטרציה, למצולמים יש קשר לכתבה.
ערב פרשת יתרו, קבלת התורה בהר סיני אני מבקשת ברשותכם לספר על הדיבר החמישי: "כבד את אביך ואת אמך".
אני פותחת בפניכם את הדלת אל ביתי, אל חיי בשנה האחרונה, שנה מטלטלת ומעצימה. ואם המילים יגעו בבן, או בת, נכד או נכדה והיה זה שכרי.
מוכנים?
מתחילים.
מי התקשר לאחרונה לאבא או אמא, לסבא או סבתא המזדקנים שלו ככה בסתם יום של חול לשאול לשלומם, להקשיב, לבדוק דופק...
באחד מימי החנוכה התקשרתי לאמא שלי לשמוע את קולה ולנסות להפתיע אותה במפגש ילדים-נכדים. משו בקול שלה לא מצא חן בעיניי, מין חולשה ומעט בילבול, משו שבחוש השישי של אמא ובת, מרגישים.
ב"ה אנחנו תשעה אחים מלוכדים שבכל רגע נתון האחד זמין לשני וגם אם אתקע בכביש נידח עם פאנצ'ר בגלגל שמונה אחים יתייצבו לסייע לי (ככה זה כשישנים ראש וזנב וחולקים חדר אחד או שניים)
תוך כמה דקות, רגע לפני שהתמוטטה הזמנו בשלט רחוק אמבולנס.
אני לא טובה בניהול משברים ובעיתות צרה, אני מנסה להיות פרקטית, ליידע את כל האחים, אבל רכבת הרים טסה לי בלב.
לוקחת מונית ספיישל מירושלים לסורוקה בבאר שבע. כמה שיעלה יעלה אמא שלי שווה מיליונים, בתי מיכל הנכדה האהובה של סבתוש מצטרפת ואנחנו טסות לבית החולים. זו היתה הנסיעה הארוכה בחיי, אני מגרשת את כל נבואות הזעם שלי, הבת שלי לצידי מתפללת ולא מפסיקה לבכות.
בצומת להבים מגיעה הבשורה הקשה: שטף דם נרחב במוח, באונה הימנית.
אירוע מוחי! האירוע שישנה לי את חיי.
מה הוא בעצם אירוע מוחי?
"שם כולל שמתאר נזק/מוות לתאי המוח כתוצאה מהפרעה לזרימת דם אל אזור במוח. הגורמים העיקריים הם חסימה של כלי דם ע"י קריש דם, דימום מכלי דם מוחי או קרע בכלי דם שעלול לשתק מרכזים חיוניים והגורם העיקרי הוא: לחץ דם גבוה.
במילים אחרות, המוח של אמא שלי לא ממש מסונכרן עם פלג גופה השמאלי.
אני מכה על חטא שלא הכרחנו את אמא שלי לגשת לרופא כשהתלוננה על כאבי ראש, ואיך בכל הפעמים שהתקשרתי במשך עשרים שנה כל פעם מחדש לבקש את מתכון הדגים הנדיר שלה לא אבחנתי בקולה את כאבי הראש, ובין "תזרקי על הדגים מלח לפני הבישול" ל"תעשי על אש גדולה ואחר כך תשכחי ממנו.." איבדתי את המתח בקולה שהיה אמור להסגיר ולגלות לי כאבי ראש חזקים שהושתקו בהארק שמשחה על ראשה.
או כפי שהנוירולוג הבכיר אמר לנו: כדור אחד ביום, כדור אחד, וכל הסבל היה נחסך.
אמא שלי מסוג המרוקאים שפוחדים פחד מוות מרופאים, נדהמנו לגלות שכמעט ואין לה תיק רפואי בקופת החולים.
אז אם גם לכם יש אבא או אמא שפוחדים מהחלוק הלבן ומסווים את כאבי היתר לחץ דם בחסות השינה והארק, קחו אותם לבדיקה רפואית ותצילו אותם מעצמם.
מרגע זה בעצם הוחלפו סדרי עולם, אני מגלה שאני בעצם הופכת להיות אמא של אמא שלי, אני מחליטה החלטות רפואיות למענה, אוסרת עליה דברים מסוימים שיזיקו לה, מעודדת, דוחפת, מבטיחה, מנחמת, מאכילה, מלטפת.
הלב שלי נשבר לראות את האמא החזקה שלי שבעצם חוזרת להיות ילדה קטנה, חסרת אונים ומבוהלת.
שלב הבא בהתמודדות הוא, השיקום.
שלט גדול מקבל את פנינו בבית לוונשטיין: "היכן שהמוח מסתיים שם מתחיל הלב", זה יהיה הבית השני שלנו לחודשים ארוכים.
לאחר נוהל קבלת חולה, הכרת הצוות המטפל, אני מוצאת את עצמי מסדרת לאמא את החפצים בארונית הקטנה, ושוב נשבר לי הלב לראות איך כל חרותה נפקעת ממנה: הארנק, התיק, המסמכים, תעודת הזהות.
מחלון חדר 19 בקומה 4 אני צופה על המדשאות הירוקות שמשקרות לי ביופיין, רואה בחורים, נשים וילדים נטולי גפיים, נלחמים על מה שנשאר, לומדים להסתגל לגופם החדש.
מחלונות הזכוכית המבריקים נשקפת הקומה ה-3, קומת הדממה. בחורים חסונים וילדים מתוקים ישנים. מידי הרבה זמן. חיילים שבשדות הקרב לחמו כאריות מסרבים להתעורר משנתם. קומת "הקומה". אני מנסה לנחם את אמא שלי שגורלה שפר עליה אבל היא בוכה יותר.
בקומה אחת, קומת הפיזיוטרפיה, אמא תלחם על כל פסיעה ופסיעה, על שיווי משקל, נלחם יחד על כל גיד ושריר ועורק בעזרת צוות פיזיוטרפיסטים מהטובים בעולם, ביניהם גם מוחמד שכאשר אני רואה אותו שואל את אמא שלי בכזה רוך: "מזל, כמה כואב לך מ10-1.. ואיך שהוא מעודד ומאמין בה אני לא מבינה איך עדיין אין שלום במזרח התיכון.
ואנחנו מנצחים. בנקודות.
כאן בוהן שזזה, תנודה קלה ברגל, מעבר לאוכל מוצק, ושתיית רבע כוס מים בלי להחנק. אנחנו חוגגים כל התקדמות, כל תזוזה זה ניצחון עבורנו. יד שהורמה באופן עצמוני-חגיגה. רוק שנספג-פרק תהילים. פאזל שלשה חלקים-נותנים צדקה.
מנציחים כל התקדמות קטנה ושולחים לקבוצת המשפחה שנפתחה: "יחד ננצח".
המשפט "אמא אחת יכולה לגדל עשרה ילדים ועשרה ילדים לא יכולים לגדל אמא אחת", פתאום כל כך אמיתי ולא קלישאי.
אני ושמונת אחיי פותחים לוח משמרות של 24/7, עוזבים את העבודה, המשפחה הילדים, נוסעים בדרכים לשהות לצידה של אמא לסעוד אותה ובעיקר לעודד אותה נפשית.
וזה לא היה קל!
כולנו בעלי משפחות שמתמודדים עם פרנסה וגידול ילדים, אבל כאן כולם התגלו במלוא תפארתם, זה היה ברור שאין ברירה.
זו היתה תקופה מטלטלת שראינו את הזיקנה מהצד האפל שלה, נפגשתי עם קשישים שסיפרו לי על נעוריהם היפים ועל שנות החוסן והחוזק ואיך באחת התרסק עליהם עולמם, ראינו נשים וגברים שוכבים במיטתם נטולי חיות ומסתכלים כל הזמן לכיוון הדלת אולי אחד מילדיהם יזכור להגיע לביקור, ההורים שלנו הם תמצית דמינו ועכשיו הם כל כך זקוקים לנו.
אני זוכרת אותי חוזרת מרוסקת ממשמרת בבית לוונשטיין, באוטובוס מרעננה לירושלים ומקריאה לילדים בטלפון סיפור של חיים ולדר ואז ביחד אומרים קריאת שמע, הילדים לרוב אכלו טבעול ופיצה וחלונות הבית זעקו לניגוב, חברותיי הטובות השאירו הודעות "לאן נעלמת?" לא פעם האחדות המשפחתית נסדקה כי קצת התעייפנו.. אך תמיד כשנפלנו-קמנו.
יום השחרור מהמקום המוגן והעוטף הגיע, אמנם עם התקדמות יפה אך עדיין עם המלצה לעובדת זרה ותחת ההגדרה המבעיתה של "סיעודית".
ביום שאמא השתחררה מבית לוונשטיין אני פוטרתי מהעבודה.
"זו תורה וזו שכרה"??. בכיתי.
אך אני לא מהרהרת אחרי מלך הרחמים, הקב"ה ומיד קיבלתי את ההארה שאמא שלי תבוא לגור איתנו, לא היה שייך בשום מצב שבעולם לשלוח אותה הביתה עם עובדת זרה 'ובית אבות' הס מלהזכיר.
אני מנהלת בית מבורך של 11 ילדים בהם רביעיית בנים וזוג תאומים, אנחנו מתגוררים בדירה של שלושה חדרי שינה. שזה אומר כל ילד תופס לי שתי בלטות.. שלא לדבר על חברים שאוהבים לבוא להתארח כי "אמא של מזרחי מרשה הכל.."
הילדים שמחו "לוותר" על החדר שלהם ועברו לסלון, למרפסת, היו פעמים שאפילו ישנו במטבח..
המטרה היתה להמשיך את השיקום בהר הצופים בסביבה התומכת של בית, ילדים ונכדים ואיש יקר שאני רעייתו (שרוב השיקום נזקף לזכותו).
וזה לא יאומן איזו קפיצה וזינוק היה בשיקום בבית.
כמעט שלוש פעמים בשבוע לקחתי את אמא בסיוע "עזרה ומרפא" אנשי החסד לשיקום בהר הצופים, לא ויתרנו על כל דקה, וכשחזרנו הביתה הילדים היו ממשיכים ועושים עם סבתא תרגילי חשיבה ופיזיוטרפיה.
לחיות תחת קורת גג אחת עם אמא כשאת כבר בעצמך מנהלת משפחה זה דבר שביר ונפיץ ביותר, כמה עדינות וכמה הייתי צריכה להתהלך בין הטיפות כדי לתת לה הרגשה טובה, כדי להשיב לה את עצמאותה ואת כבודה, התייעצתי איתה גם כשלא הייתי זקוקה.. ביקשתי ממנה מתכונים גם כששלי היו טובים יותר.. שיתפתי אותה בחינוך הילדים, ביקשתי עצות, ואפילו בדבר הפשוט ביותר איזה בגד ללבוש היום...
אני זוכרת בילדותי בבית הישן והטוב בדימונה, הייתי מתעוררת בבוקר לניחוחות של סיר מתבשל ("דבר ראשון תעמידי סיר"..) ושומעת תפילה חרישית של אמא, לא מתוך סידור, ככה מהלב למזוזה: אחקב"ה שלא אהיה נטל על ילדיי" ועכשיו מסכנה אשר יגור לה - בא לה...
והברכה שרתה בביתינו!
אמא שלי הייתה הקמיע שלנו
כל ילד לפני בחינה קיבל ברכה ונר להצלחה, הבת שלי ניגשה למבחני הלשכה וסיימה כעורכת דין מצטיינת הקמפוס, בזכות התפילות של אמא שלי ובזכות שסעדה אותה ובעצם את כל הלימודים לבחינות היא עשתה על הכורסא לצידה בבית לוונשטייין, תומכת, מפנקת, מצחיקה ומחבקת.
הרביעייה היו לקראת בחינות לישיבה גדולה-כולם התקבלו איפה שחפץ ליבם
אני ובעלי מעולם לא יצאנו יחד לנופש, כשאמא שלי היתה אצלנו הוזמנו לנופש כזה אמיתי של מיץ תפוזים סחוט בבוקר ונוף של יערות הכרמל. אני קיבלתי מדודה יקרה התראה של כמה שעות לארוז לפראג הקסומה... וזו תקופה בה אני מובטלת אבל הברכה שרתה בכל מקום.
בימים אלו אמא שלי חוזרת הביתה.
כן על שתי רגליה, עם עזרה קלה, היא חוזרת אל ביתה, מבצרה, אל קירות הבית שמספרים לה את סיפור חייה שלה, אל האבא הטוב שלי שחיכה לה בגבורה ובסבלנות אין קץ, אל לילות של כוס תה עם נענע במרפסת אל מול נוף המדבר הקסום, אל ניחוחות המטבח שלה, אל עצמאותה אל חייה שהושבו לה ב"ה בחזרה.
אני מודה לה' על הזכות שניתנה לי לתת לאמי מעט, טיפה בים מהחיים שהיא העניקה לי.
השבת ערב פרשת יתרו, הדיבר החמישי יהדהד כשאתקשר לאמא שלי שוב כמו ב-20 שנה שחלפו ואבקש את מתכון הדגים הנדיר של האמא הצדיקה שלי.
ואני?
ביום שאמא חזרה הביתה קיבלתי שלש הצעות עבודה.
בכולם התקבלתי.
אני צריכה רק לבחור.