שנה לפטירתו של האיש היקר, העיתונאי, הפובליציסט, חבר הכנסת, השר לאזרחים ותיקים. אורי אורבך ז"ל. תרשו לי לספר לכם על אורי אורבך שלא הכרתם.
כשאורי אורבך הגיע למשרד לאזרחים ותיקים, הוא ביקש להכיר את כל העובדים במשרד. לי ולאחרות היו חששות שנפוטר כדרך של משרת אימון בחילופי ממשל. אך שלא בדומה לשרים (ושרות) שהחליפו את המזכירות ביחד עם השטיח או הפרקט בלשכתם מיד עם הכנסם למשרד, השר אורבך ביקש להכיר מקרוב.
כשהוא קרא לי ללשכתו, המשפט הראשון שאמר היה: "זה לא ראיון עבודה, התקבלת, אני רק רוצה לשמוע ולהכיר". כשראה שממש התרגשתי, הוא קם והביא לי כוס מים. אני, מרוב בלבול והתרגשות, סיפרתי לו את כל קורות חיי מגן שושנה. הוא אמר שהוא לא מחפש קורות חיים, אלא אנשים עם מזל.
מידי בוקר השר אורבך היה מטייל בין חדרי העובדים, מברך בבוקר טוב ומתעניין בשלומם ובעבודתם, תמיד ביקש לשתף אותנו ברעיונותיו. הוא היה מתיישב על כסא המזכירות, מנשנש לנו מצלוחית הבייגלה וזורק לחלל רעיון שקרם עור וגידים לאחר זמן קצר...
הנאום האחרון בחייו של אורי אורבך (צילום: ערוץ 7)
בראש השנה הוא שלח לכל עובד ועובדת כרטיס עם ברכה שמיוחדת רק לו, בכתב ידו. כשקראתי לו "השר", הוא השיב שהוא לא רואה שום שר בסביבה... אך אני עם חינוך ה"בית יעקב" שלי מעולם לא קראתי לו בשמו, פניתי אליו רק בגוף שלישי... (הוא היה משיב לי בדרכו; יעל, השר הגיע, השר הולך...) הוא היה בלי סמלי סטטוס ובלי טקסים.
באחת הפעמים, הוא הגיע לפגישה מחוץ ללשכה והשומר בחניון (שהחזיק ביד את העיתון היומי) לא זיהה אותו. אורי בדרכו השנונה אמר לו: "אם היית קורא לא רק את מוספי הספורט, אולי היית מזהה אותי..."
היו לו יחסים נדירים עם הנהג שלו, מתן, בחור אינטליגנט ומוכשר. הם תמיד אתגרו אחד את השני בשאלות טריוויה. היו במשרד תוכניות שנולדו בנסיעות הארוכות ברחבי הארץ.
פעם הוא התלוצץ איתנו על הרכב לשכתו ואמר: "תראו לי שר אחד שהמנכ"ל שלו וכל היועצים שלו מזרחיים, ורק הנהג -אשכנזי (מתן קרויזר המקסים)..."
לפגישות ולכנסים הוא היה לעתים הולך לבד בלי הכנה ובלי פוזות, ותמיד כבש את הקהל.
האזרחים הוותיקים היו בראש מעייניו. בצוק איתן הוא ביקש מכל עובדי המשרד להתקשר כל יום לקשישים, להרגיע ולבדוק את צרכיהם, "שלישי בשלייקס" הוטבע חזק באומה.
אורי היה איש ישר ואמיתי, עם שמחת הפשטות. לו רק הייתה לנו הקונטרה האורבכית במגזר החרדי... (ולכל השרים בממשלת ישראל: תהיו אורי).
בסוף כל יום הוא היה לוקח את התיק, מזמין אותנו לקחת ספר לקריאה הביתה מהספרייה האישית שלו ואומר בטקס קבוע: "נמאסתם עליי... אני הולך הביתה".
באחת הפעמים, סיגלית המזכירה ואני "הלשנו" עליו למיכל רעייתו המקסימה שלא הרשתה לו להפרד כך מאיתנו (אפילו לא בצחוק...) מאז השר אורי אורבך, בצעדים איטיים ובחיוך משופם, בסוף כל יום, היה אומר לנו כך בפשטות:
להתראות,
אני הולך הביתה.
היה שלום, אורי אורבך.