אאא

כעס. זעם. תבערה פנימית, בלתי ניתנת לביטוי במילים. אוצר המילים העשיר שיש לשפה העברית להציע, פשוט לא יודע להכיל את הרגשות שאני חש ברגעים אלה. הנושא אולי ישמע לכם שולי, ומיותר, ולא חשוב. ודאי שלא בשלב זה, בו אנחנו קוברים את מתינו. אבל הכעס הזה, פשוט מוציא אותך מהכלים. תחושת חוסר האונים וההבנה שמכה בך, שיש אנשים רעים בעולם הזה.

לרוע - יש סוגים, כמובן. יש רוע, ויש רוע. יש רוע של חוסר אכפתיות. כמו ההוא שחתך אותי היום ברמזור סתם כי הוא מיהר ולא חשב על התאונה הנוראית לה הוא יכל לגרום. ויש גם רוע שמגובה באידיאולוגיה. כמו המחבלים שדוקרים ודורסים ויורים, או כמו הסיקריקים שרוקדים על דם חילינו הי"ד בכיכר השבת בליל יום הזיכרון.

הרוע הוא סובייקטיבי. לפעמים הוא מגובה בהסברים. הצדקות שונות. הוא תמיד בלתי נסבל. אבל יש רוע מסוג אחר לחלוטין. רוע בלתי מוסבר. רוע טהור, נקי ומזוקק. זה רוע מהסוג שאינו נצרך לשום הסבר לוגי. זה רוע שלא עומד מאחוריו כל רציונל. שום הסבר. אף הצדקה.

"בדת ובאתיקה, המונח רוע מתייחס להיבטים שליליים של חשיבה והתנהגות של בני אדם, ומתייחסת לאלו שבכוונה כופרים במצפונם ומראים תשוקה להרס. בתרבויות רבות, המילה משמשת לתיאור מעשים, מחשבות, ורעיונות שכוונתם, באופן ישיר או עקיף, לגרום סבל".

כמה שלא ננסה להביט בו מכל זווית, נהפוך אותו מכל כיוון, ננסה לחפש לו הסברים, הפוך בה והפוך בה, לא נצליח למצוא את המניע של אותם אנשים, שהרוע זורם להם בעורקים. הם מסתובבים ממש כאן, בינינו. היום אפילו פגשנו את אחד מהם במכולת, בחור נחמד, דווקא. אמרנו לו שלום יפה והמשכנו הלאה, מבלי לדעת שפגשנו כעת את תמצית הרוע.

אנחנו נמצאים הרי בעידן התמסורת המהירה שמעבירה אוקיינוסים של אינפורמציה במהירות הבזק, היישר אל תוך כף ידינו. אם לפני כמה שנים היינו מחכים בקוצר רוח לעיתון של הבוקר, כדי לקושש כמה פרטים על אירוע גדול כזה או אחר, היום נהרות של אינפורמציה בלתי מוגבלת כל כולה אצלנו בכף היד. והידיעות ממשיכות לזרום, ולזרום. חלקן מאומתות וחלקן לא.

ברגעים הקריטיים ביותר, באותה שעה שהחלו לזרום הדיווחים על האסון הכבד בכביש מספר אחת, החלו אותם חדלי אישים להתעורר, וחיישני הרוע שלהם החלו לקלוט תדרים מעוותים. יש כאן אפשרות לחמוד לצון, הם אמרו. לעשות 'קטע'. לתת לספינה להפליג אל מעמקי הרשתות החברתיות, מבלי שיעלו עלי בחיים, הם חייכו לעצמם. זה בדיוק הזמן, ואם לא עכשיו אז אימתי? שאלו.

אותם אינשי דלא מעלי, ישבו, עמלו וניסחו הודעה (עילגת ולא מקצועית), כזאת שכל מי שעובד בתחום התקשורת היה פוסל על המקום. ההודעה, על ההרוגים מוכנה ומנוסחת. בחיוך מרושע, ו"בלחיצת כפתור" הייתי כותב, אבל היום זה כבר בנגיעת מסך, הם לוחצים על המקש, ומשגרים את ההודעה.

"מאומת"!!!!" - זועקת ההודעה. והוא יורה, יורה לכל עבר, מרסס צרורות של שמות, בני אדם, מקומות, שמות פרטיים ושמות משפחה, כולל כתובות, והמהדרין מן המהדרין יוסיפו גם תמונה, שקיבלו כמובן בקבוצה אחרת בוואטסאפ. הוא יפרט לכם את הרקע המשפחתי, החסידות אליה הם שייכים, מצבם הרפואי, האם הם נהרגו, או בדרך למסור ציוד, או פצועים קשה או אולי בכלל אנוש? הכל, הכל הוא יודע. ה

המידע לא מדוייק? הבחורה עדיין בחיים? הרופאים נאבקים על חייה? לא נורא. שהמשפחה, והשכנים יתמודדו עם המידע הזה. מקסימום, אחר כך יגלו שהיא חיה. נו נו. בינתיים, הם סורקים את בשרה של אותה המשפחה, במסרקות של ברזל. עד שתגיע ההודעה המנחמת. היא בחיים! ואז כולנו ננשום לרווחה, ונשכח מהרוע הזה, שהיה מנת חלקינו בשעות האחרונות.

אפקט הפרפר קוראים לזה. פרפר אחד עושה פעולה אחת קטנה עם הכנפיים בקצה האחד של כדור הארץ, הפעולה הזאת עושה גלים ומתפתחת ומתגברת וגורמת לצונאמי אדיר בחלקו השני של הכדור. משועמם אחד...(משועמם? רשע גדול אחד...), בנגיעת מסך, ריסק משפחות לרסיסים. רצח במו ידיו אימהות, אבות, אחים, חברים, גיסים, ילדים להורים, סבתות, בני דודים, שכנים, מחץ אותם, כיווץ להם את המעיים, הלב והנשמה, ובגדול - העביר אותם ארבע מיתות בית דין בהליך מזורז. סקילה, שריפה, הרג וחנק. הכל באמצעות אותה הודעת וואטסאפ שאותה הוא רקח במוחו הקודח והמרושע. אנחנו מפהקים לנוכח הרוע הזה, והולכים לישון. מחר יום חדש.

"הבאנאליות של הרוע". את המושג הזה, טבעה פילוסופית יהודייה. חנה ארדנט קראו לה. היא עלתה על משפט המחץ הזה, כששימשה כעדה במשפטו של הצורר אדולף אייכמן. "באותן דקות אחרונות נדמה היה כאילו אייכמן עצמו מגלם את המסקנה מן השיעור הארוך בענייני הרשעות האנושית שבו השתתפנו - המסקנה על "הבנאליות האיומה של הרוע", שבפניה אובד כוחה של המילה וכושלת המחשבה". הרוע הנאצי, לדבריה, בוצע בבנאליות.

אז סליחה על ההשוואה האיומה, להבדיל - בכל זאת, אבל כדאי לשים לב למילים שלה. בפני אותו רוע מזוקק, מנומנם, רע - וזהו! אובד כוחה של המילה וכושלת המחשבה. כן, הבאנאליות של הרוע. כמה בנאלי היום, לכתוב הודעות, כמה מילים. מילים, שבלחיצה קטנה על מסך מרצד של טלפון חכם - מרסקות אנשים לרסיסים.

ואלה שמות:

נורית בת מוניק.

חיה אביגיל בת אליס.

אסתר בת שמחה.

מנשה בן נעימה.

שמחה עדנה בת ז'קלין.

יוסף בן שרה.

רגע, לפני שאתם לוקחים את ספר התהילים ומתחילים להעתיר בתפילות לרפואה שלימה על אותם שמות, תדעו שמדובר באנשים בריאים ושלימים, שמישהו, טרח, ברוב רשעותו פשוט להפיץ ולהזרים את אותם שמות ברחבי הרשת החברתית. אנחנו נאחל להם חיים ארוכים וטובים, או כמו שאומר חבר טוב, "הרבה בריאות ונחת". אמן.

לסיום יצויין כי כותב השורות לא התכוון בטורו, להכפיש את אותם אנשים טובים ויקרים שמנהלים קבוצות וואטסאפ ורק מעבירים את המידע הלאה, אלא השורות נכתבו בכאב גדול על אותם אלו שיושבים במסתרים, ומשתמשים ממוחם הקודח בכוח הדמיון המפותח בו חנן אותם האלוקים. הם אלה שיטלו "שכר" כנגד כולם". כמה רוע.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

ואחת קטנה לסיום

שבוע סוער עבר על כוחותינו. אש המחלוקת הארורה שנוגסת בכל חלקה טובה, החלה להתלקח ולצאת משליטה. איך אנחנו אוהבים את הנייעס, את הדם, ההשתלחויות, הנאצות. איזו חגיגה. בשבוע האחרון היא התפרצה, אותה מחלוקת, במלוא העוצמה. האמוציות, הנרווים, הכל התעורר באחת, כשבתווך, כמובן - גדולי ישראל. מכל החוגים והעדות. מכפישים. מבזים. מצד זה או אחר של המפה הפוליטית.

האחד עושה מחאה אדירה. השני כותב לו "איך תעז לפעור פיך על גדולי ישראל", השלישי מצייץ כמה מילים פרובוקטיביות והרביעי זועק את זעקת המחאה, והיידה. יצאנו לדרך. עוד מערכה שתזין ותחמש את כלי התקשורת באייטמים צהובים ועסיסיים. עוד קצת רייטיניג. מה רע?

והנה, בום. אסון כבד. קצת פרופורציות, הא? פתאום כולם משתתקים. ששש. עכשיו עושים חשבון נפש. זה רק עניין של זמן עד שיבליחו כל מחשבי הקיצין אשר שבילי הרקיע נהירים להם, ויתחילו לקבוע בקול נחרץ כי האסון קרה בגלל מוישה זוכמיר, או בגלל מתושלח רוזנקרנץ מרחוב 'הסטייפלער 5', או אולי המשב"ק של הרב הראשי של קרית ביאליק, או שמא בכלל זה הנהג של ליצמן שאשם? או השדרן או העיתונאי. קחו את זה הלאה כיד הדמיון הטובה. נחפש אשמים, ותסמכו עלינו, גם נמצא. יגעת ומצאת, תאמין.

הצעה קטנה: בואו נשאיר לבורא העולם את העבודה ואת חשבונות השמיים. הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט. נעשה את המוטל עלינו, בלי להאשים, להטיח, לזעוק ולמחות. גילוי נאות. גם אני נחרדתי מאוד, כשהגיע אלי שמועת וואטסאפ חסרת אחריות, על קרובת משפחה שנפצעה/נהרגה בתאונה. להד"ם, בחסדי שמים. כמה רוע.