"וַיַּעֲשׂוּ כָל חֲכַם לֵב בְּעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה אֶת הַמִּשְׁכָּן עֶשֶׂר יְרִיעֹת שֵׁשׁ מָשְׁזָר וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי כְּרֻבִים מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב עָשָׂה אֹתָם: אֹרֶךְ הַיְרִיעָה הָאַחַת שְׁמֹנֶה וְעֶשְׂרִים בָּאַמָּה וְרֹחַב אַרְבַּע בָּאַמָּה הַיְרִיעָה הָאֶחָת מִדָּה אַחַת לְכָל הַיְרִיעֹת" (שמות ל"ו פסוקים ח - ט)
כאשר אנו קוראים את הפסוקים הללו - בפרשת "ויקהל", יש תחושה של "דֵזַ'ה ווּ". כאילו כבר היינו שם, וקראנו את הפסוקים האלו בעבר הלא-רחוק. ואכן, בפרשיות הקודמות - "תרומה" ו"תצוה", אנו מוצאים את אותם הפרטים והנתונים לגבי המשכן וכליו: השמות, החומרים, המידות והוראות הבניה.
אמנם שם, מדובר בציווי על הקמת המשכן, וכאן מדובר על הביצוע בפועל. אבל עדיין מוזר, מדוע התורה - שבדרך כלל, אינה מאריכה שלא לצורך, יוצאת כאן מגדרה ומפרטת שוב את אותם הפרטים שציינה כבר, במקום לכתוב בפשטות ובקצרה, שהביצוע נעשה על פי הציווי - האמור לעיל?
כך תמה גם האברבנאל: "והיה מספיק שיאמר הכתוב "ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל, את כל המלאכה אשר צוה ה' אותו". וכן "ויעשו כל חכם לב, כאשר צוה את משה - כן עשו". ומה צורך לפרט הדברים - פעם אחר פעם?!"
הרמב"ן עומד על כך - שלמעשה, התורה חוזרת על מלאכת המשכן - חמש פעמים! לפעמים בצורה מפורטת, ולפעמים בצורה כללית. הוא מאריך להסביר שיש מקום וחידוש לכל אִזְכּוּר שכזה.
ומכל מקום, הוא מסכם: "ועל הכלל - כל זה דרך חיבה ודרך מעלה. לומר, כי חפץ השם במלאכה ומזכיר אותה בתורתו פעמים רבות להרבות שכר לעוסקים בה, כעניין מה שאמרו במדרש(בראשית רבה ס): יפה שיחת עבדי אבות לפני הקדוש ברוך הוא מתורתם של בנים, שהרי פרשתו של אליעזר שנים ושלשה דפין היא" (כוונתו לפרשת אליעזר בחיפושו אחר אשה ליצחק - שהאריכה בה תורה).
והסכים איתו גם ה"אור החיים":"גילה הכתוב בעניין מעשה המשכן - כי חביב עליו, ולזה נכתב ב' פעמים".
ככל שהאדם מחבב דבר - הרי הוא נהנה להגות בו, ולחזור עליו פעם אחר פעם - אפילו שאין בו חידוש מיוחד. וכך הוא גם היחס של המשכן והקמתו - אצל ה' יתברך, ולכן הוא שונה בה - בתורתו.
כן כתב המלבי"ם בפירושו על הפסוק בישעיהו (פרק כ"ט): "הִתְמַהְמְהוּ וּתְמָהוּ הִשְׁתַּעַשְׁעוּ וָשֹׁעוּ, שָׁכְרוּ וְלֹא יַיִן נָעוּ וְלֹא שֵׁכָר". וזה לשונו: "ישתעשעו - ויפנו שנית, ושעו - ופנו פעם אחר פעם, כאיש הבלתי מאמין לזרות אשר יראו עיניו". ושם ב"ביאור המילות" הוא מוסיף: "השתעשעו - מגזרת "וישע ה' אל הבל" - בהכפל, על ששועה פניו תמיד אל דבר המרוצה לו".
כלומר, מקורה של המלה - "שַׁעֲשׁוּעַ", הוא הכפלה של הפועל "שעה", וההכפלה הזו מסמלת - שככל שהדבר אהוב וחביב הרי יש הנאה לעסוק בו שוב ושוב. כמו שאנו מוצאים בבני אדם - ש"משתעשעים" בכסף, וסופרים אותו פעמים רבות, מרוב חביבותו עליהם.
ביטוי נוסף ל"שעשוע" שכזה, אנו מוצאים במסכת סנהדרין (דף קב.), שמספרת על ירבעם בן נבט שחטא והחטיא את ישראל - "אמר רבי אבא: אחר שתפשו הקדוש ברוך הוא לירבעם בבגדו, ואמר לו: חזור בך, ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן. אמר לו: מי בראש? - בן ישי בראש - אי הכי, לא בעינא!" (כיון ששמע ירבעם - שדוד בן ישי ילך לפניו בגן עדן, אמר: אם כך, איני רוצה. וחזר לסורו).
ובספר "ערוך לנר" תמה,שהרי כבר אמר לו ה' בראשית דבריו - "אני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן", משמע - שירבעם בראש!
וביאר, שאכן לכתחילה - ירבעם היה אמור לצעוד בראש, וכך גם שמע והבין זאת ירבעם עצמו, רק שברוב גאוותו רצה לשמוע זאת שוב - שהוא בראש! ונתפס בחטא היוהרה וירד בדרגתו, ובכך הפסיד את מקומו לדוד בן ישי. הנה לפנינו דוגמא לכך - שדבר "חביב", שוגה בו האדם תמיד. וחפץ לעסוק בו, שוב ושוב.
שאלה דומה, שאלו הפרשנים בפרשת "נשא" - שם מפרטת התורה את קרבנו של כל נשיא ונשיא בחנוכת המזבח, שתים עשרה פעמים! אף על פי שהיו כל הקרבנות שווים.
הרמב"ן שם (במדבר ז) מבאר שהאריכות מטרתה לשמור על כבודם של הנשיאים "להזכירם בשמם ובפרט קרבניהם, ולהזכיר יומו של כל אחד".
הוא מוסיף טעם אחר - כל אחד מהנשיאים הביא את אותו קרבן לחנוכת המזבח, כמו חבריו - אבל לא מאותה סיבה! אלא, כל אחד מהם הסיק את מרכיבי הקרבן ומידותיהם על ידי "קו מחשבה" שונה. "נחשון (בן עמינדב), חשב בשיעור הזה טעם אחד, ונתנאל בן צוער חשב גם כן בלבו שיביא חנוכה בשיעור זה, וחשב בו טעם אחר". וכך, כל נשיא ונשיא מצא טעם אחר בקרבנו. ומשום כך "השוה אותם הכתוב - לפרט כל אחד בעצמו, כאילו לא הוזכר האחר".
בספר "מזקנים אתבונן" הביא בשם הרב אלעזר מנחם שך זצ"ל לבאר על פי דברי הרמב"ן האלו את מאמר חז"ל: "שבעים פנים לתורה".
התורה היא אמת, ו"אמת" יש רק אחת, אלא שאפשר להגיע אליה בשבעים דרכים שונות. משל ליעד מסוים, שיש דרכים רבות שמובילות אליו. כל דרך שמובילה ליעד - היא דרך ישרה ונכונה. וממילא, כל נשיא צעד בדרכו שלו, על פי חכמתו והבנתו, במטרה - להגיע אל האמת. ואכן, בסופו של דבר, כולם הגיעו אל האמת - והביאו קרבן דומה, אבל כל אחד - מסיבה שונה.
*דֵזַ'ה ווּ - מצרפתית: ההרגשה כי חויה שחווים בהוֹוֶה, כבר נחוותה בעבר