הדיאלוג הבא עולה פעמים רבות במהלך תהליך אימון:
אני: "אמרת שאתה רוצה לנסות משהו אחר. אז מדוע שלא תעשה את זה?"
מתאמן מהוסס: "אני לא בטוח בעצמי".
"בשבועיים האחרונים בדקת את הנושא לעומק וראית שזה מתאים לך, וגם אמרת שאתה חולם על זה הרבה שנים, מדוע שלא תקפוץ למים?"
מתאמן: "ואם אני לא אצליח?"
"למה שלא תצליח? הרי עשית בדיקת היתכנות, אתה אוהב את התחום ומרגיש שאתה מתחבר אליו. בעבר גם ניסית פה ושם וראית שאתה יכול".
כאן מגיעה השאלה שתמיד אין לי עליה תשובה: "ומה יקרה 'אם זה לא זה'?"
מעולם לא הבנתי את פשר המילה "זה". למה בדיוק מתכוון המשורר. "אולי תסביר לי מה זה ה'זה' הראשון, ומהו ה'זה' השני", אני מבקש בסבלנות.
הפחדים משתקים
לעולם לא אדחוף אדם לעשות משהו, כי אינני מאמין שאדם יעשה משהו בצורה טובה אם הוא לא רוצה או 'בשל' לכך. אני כן יכול לעודד אדם שיודע מה הוא רוצה לעשות, או מה מתאים לו, שיעשה בדיקת עומק. ואם בירר ומצא שהדבר המסוים אותו רצה אכן יסייע לו להתקדם בחייו / להתפרנס בהרחבה יותר / לעשות אותו למאושר יותר – אעודד אותו לכך.
כאן מגיעים הפחדים הטבעיים שחוסמים אותנו מפני שלב הביצוע. הפחדים הללו, כמו מכונה מתוחכמת, שולפים מעומק המודע ומהתת-מודע אינספור סיבות, תירוצים ונסיבות מקלות מדוע לא לבצע את הדבר.
לכל אדם יש כישרונות ויכולות ספציפיים, לא רבים מכירים את כישרונותיהם המיוחדים להם; פחות עוד יותר אנשים משתמשים בהם בצורה נכונה ומושכלת.
לכל אחד יש כוחות לגלות בתוכו את היכולות האמתיות שלו, אבל הפחדים והחששות שבנינו וטיפחנו לעצמנו במשך השנים – חלקם מההורים, חלקם מסביבת הילדות וחלקן בגלל נסיבות החיים ששיתקו אותנו – לימדו אותנו לומר בראש ובראשונה "לא": "אני לא מסוגל", "זה לא בשבילי", "אינני בטוח", "ומה יהיה אם..." מכירים את המשפטים הללו? כל אלה מעכבים אותנו מלהתקדם לבצע את השליחות שלנו בחיים, גם בדברים שאנחנו יודעים שהם טובים, נכונים ומועילים לחיינו.
כמה פעמים בחיים אנו חוששים מלבצע את השליחות שלנו בעולם, להביא את הגאולה האישית שלנו לידי ביטוי, הן מול עצמנו הן מול בן/בת-הזוג ומול הילדים שלנו? זו אמנם לא גאולה אחת גדולה שהופכת עולמות ומסעירה את הלב, אבל חיינו שזורים מהרבה 'גאולות קטנות' פזורות על הדרך. כל ניסיון וקושי – גאולה בצדו. כל התמודדות – ושוב גאולה שממתינה מעבר לפינה.
רעיון זה מתבטא יפה בסיפורו של רבי חנינא בן דוסא שביקש להעלות אבן לבית המקדש, והמלאכים שהיו מחופשים לסבלים, ביקשו ממנו לשים את ידו ו"לסייע להם" להעלותה לירושלים.
על כל אדם לדעת כמה כוחות נפלאים יש לו לחולל שינויים גדולים. הפחדים והחששות הם מונעים מאתנו מלהעז. אולם אם נדע לתת את "האצבע הקטנה" לשינוי הראשוני, נזכה להבטחה האלוקית: "פתחו לי פתח כפתחו של מחט ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם".
מנחם זיגלבוים הוא מאמן אישי להצלחה ולמצוינות: eimunmz@gmai.com