בימים האחרונים יצא ספר חדש בן 400 עמודים המגולל עובדות והנהגות ממרן שר התורה הגאון רבי חיים קנייבסקי. הספר ששמו "רבי חיים", משלב בתוכו סיפורי מופת ופנינים מהנהגות הקודש וכן דברי חיזוק שהושמעו על ידי שר התורה מלידתו- בבחינת 'במעלליו יתנכר נער' - ועד היום.
בספר, אותו הוציא וכתב אחד מתלמידי הגר"ח, בוצעה עבודה מקיפה של שנים תוך איסוף מסמכים נדירים ואותנטיים וכן מאות תמונות מתקופות שונות מילדותו של שר התורה ועד התקופה האחרונה.
"כיכר השבת" עם מספר עובדות נדירות על מרן שר התורה
כמה דקות לכאן או לכאן...
גבאי בית כנסת אחד שטחו בפני רבנו נושא שהציק להם מאוד - נושא האיחורים לתפילה. "גם כשאיחרנו את שעת תחילת התפילה לא פסקה תופעת האיחורים", סיפרו בתסכול. "כיצד אפשר לחנך את הציבור להגיע לתפילה בזמן?".
אמר רבנו: "זאת בעיה קשה. לאנשים כאלה לא יועיל שום דבר...".
רבנו סיפר מעשה המופיע בספר שיצא במטרה לחזק את הציבור בנושא הדיוק בזמני התפילות:
"ישתבח שמך לעד מלכנו...", הסתלסל קולו של החזן בחלל בית הכנסת. בפתח נראתה דמותו של אחד המתפללים הקבועים, יהודי בעל מפעל גדול לרהיטים, הנחפז להיכנס פנימה. הוא התיישב במקומו, פתח את סידורו ושקע בתפילת שחרית.
המחזה חזר ונשנה מדי יום ביומו. בכל בוקר הגיע בעל הנגרייה בשעה שונה במקצת - לפעמים באמצע פסוקי דזמרה, לעתים בתחילת ברכות קריאת שמע - אך מעולם לא בתחילת התפילה.
נוהגו זה של המתפלל הקבוע היה לצנינים בעיני רב בית הכנסת. "מדוע אינך מקפיד להגיע לתפילה בזמן?", העיר לו יום אחד לאחר התפילה. "העיקר שאני מקפיד להגיע מדי יום, לא?", ענה האיש כלאחר יד, "הרי בסופו של דבר אני משלים את כל הקטעים שהחסרתי".
הוא לא הושפע מדבריו של הרב על חשיבות התפילה בזמנה. גם בימים הבאים המשיך להיכנס לבית הכנסת באיחור.
לאחר זמן מה ניגש בעל הנגרייה אל הרב בפנים נפולות. "עתה קיבלתי את עונשי על כך שלא הקפדתי להגיע לתפילה בזמן...". "מה אירע?" שאל הרב בהשתוממות.
"במפעל הרהיטים שלי פרצה שריפה. מיד התקשרו לקרוא למכבי האש בדחיפות - הרי בעניין זה המהירות היא קריטית! מכונית הכיבוי הגיעה, בסופו של דבר, אבל באיחור קל. במשך מספר הדקות שחלפו עד להגעתה התפשטה האש במהירות וכילתה את כל הנגרייה. עתה למדתי על בשרי מה רבה חשיבותה של הקפדה על הזמנים...".
ואהבתם את הגר
באחד הימים נראה הגר"ח יושב על ספסל האבן בחצר בית הכנסת "לדרמן" לצד יהודי הדור פנים, ומשוחח עמו בחביבות נדירה במילי דעלמא - על משפחתו, על פרנסתו ועל עיסוקיו - שיחה בטילה שאינה אופיינית כלל לרבנו, אשר כל רגע מזמנו מחושב ומנוצל עד לדקדוק של עשירית השנייה...
כשסיים רבנו את השיחה ועלה לביתו, הסביר לבני הבית כי אדם זה הוא גר צדק שזכה להסתפח אל נחלת ה' לפני שנים רבות. "עתה זכיתי לקיים בו מצווה דאורייתא של 'ואהבתם את הגר'", סח רבנו בסיפוק.
מקיום הדין לא מפסידים
אחד ממקורביו של רבנו, מחשובי מתפללי בית הכנסת "לדרמן", שאלו פעם האם יש חיוב של ממש לברך ברכת המזון בכובע ובחליפה או שמא זוהי אך הנהגה יפה ובשעת הדחק אין להקפיד עליה.
"לעתים אני משתתף בפגישות עסקים במסעדה", הסביר את הסיבה לשאלתו, "והדבר יכול להיראות מוזר מעט בעיני הנוכחים".
רבנו השיב לו ברורות כי ודאי שאין להקל בזה, כמו שמבואר במשנה ברורה שחובה ללבוש בגד עליון ולחבוש הכובע בזמן ברכת המזון. "זוהי גם סגולה לעשירות", סיים, "ובוודאי לא תפסיד מהנהגה זו".
שבועות חלפו. באחד הימים ישב השואל עם איל נדל"ן שאינו שומר תורה ומצוות למשא ומתן רציני לרכישת בנין בשווי עשרות מליוני שקלים. כמקובל בעסקאות כגון אלו, הפגישה נערכה במתכונת של ארוחה עסקית.
במהלך הארוחה סיכמו השניים ביניהם את עיקרי העסקה, אך נסוב ביניהם ויכוח על כחמישה מיליון שקלים. כל אחד התבצר בעמדתו והוויכוח עמד בעינו עד סיום הארוחה. בשלב מסוים עמד מיודענו להיכנע לתוספת המחיר הבלתי מוצדקת, לדעתו. הוא החליט לסכם את העניינים אחרי ברכת המזון. הוא קם אפוא לנטילת 'מים אחרונים', הסיר את כובעו וחליפתו מהמתלה והתכונן לברך.
בעודו מתקדם לכיוון השולחן קפץ לעומתו המוכר ואמר לו: "אתה יודע מה? לו יהי כך. חמישה מיליון בעסקה כזו - ביני ובינך מהם... הבה ונחתום".
הוא סימן למוכר בידו לאות שיתפנה להשיב לו עוד מעט והתיישב לברך. עם סיום הברכה נחתמה העסקה לשביעות רצונם של שני הצדדים.
לאחר לחיצת היד ל'מזל וברכה', שאל הקונה בסקרנות: "אמור נא, מה גרם לך לסגת מעמדתך ולהתפשר על חמשת המיליונים?".
"מה פירוש?", תקע בו המוכר מבט תמה, "הלא ראיתי שאתה לובש את החליפה וחובש את הכובע, והבנתי שהחלטת 'לפוצץ' את העסקה וללכת. אמרתי בלבי: בשביל סכום כזה חבל לי להפסיד, וויתרתי...".