שותפויות יכולות להיווצר ברצון הצדדים או לפעמים בעל כורחם של השותפים. הסכמת צדדים להיות שותפים אומנם בדרך כלל מלווה בהסכמים ובהחלטות על אופן ניהול השותפות, אך פעמים מתעוררים חילוקי דעות או רצונות נוגדים אשר מעלים את הרמונית השותפות על שרטון, מנקודה זו בדרך כלל הדרך לפירוק השותפות היא בלתי נמנעת. במקרים אחרים אנשים מוצאים את עצמם שותפים בלית ברירה או שלא מתוך בחירה מלאה, כגון נכסים שעברו בירושה או שותפות בבניין מגורים המכיל דירות רבות, למרות שמטרת רכישת דירה בניין מגורים היא מגורים פרטיים תוך רצון לשמירת הפרטיות והבעלות האישית ככל שניתן, אך בלית ברירה אופי הבניין המשותף יוצר בעל כורחם של הצדדים שותפות בחצר הבית, בחדרי המדרגות, בגג הבניין ובשטחים נוספים. לאור זאת יש לבחון את אופי הבעלות המשותפת ואת הדרך לשמר את השיתוף או לפרקה לחלקיה השונים.
הגמרא (חולין קלה ע"ב) אומרת כי פירות שגדלו על קרקע בבעלות משותפת של יהודי וגוי, הרי הם מוגדרים כפירות מעורבים(טבל וחולין מעורבים ביחד) שאין להפריש מהם מעשרות, שהרי פירות הגוי פטורים ממעשר ואילו פירותיו של היהודי חייבים במעשר. רש"י בביאורו את סוגיית הגמרא מפרש כי כל גרגר חיטה שגדל בשדה המשותפת ליהודי והגוי חציו טבל וחציו חולין. מדברי רש"י ניתן להסיק כי ההתבוננות על השותפות נעשית מתוך הבנה שלכל אחד מהשותפים יש בעלות חלקית על הנכס. אומנם רש"י אומר את דבריו ביחס לבעלות או שותפות בפרי / חיטה, אך ניתן לטעון כי אין להבחין בין שותפות במקרקעין לשותפות במטלטלין ובשניהם אופי השותפות זהה.
יש אחרונים שסוברים כי לשיטת רש"י המשמעות של בעלות משותפת היא יצירה של ישות חדשה שנקראת שותפות, אין לראות כל שותף כבעלים מלא על הנכס, שהרי אם בעלותו של השותף הראשון נתפסת בכל הנכס, אזי כיצד או על איזה חלק בנכס נתפסת בעלותו של השותף השני, לכן יש המבארים כי השותפות היא ישות חדשה והיא המחזיקה בנכס, וממילא חלוקת הנכס בעתיד תתבצע לפי החלק של כל אחד מהשותפים בישות החדשה שנקראת "שותפות"( לשם המחשה ניתן להתייחס אל ישות השותפות כחברה בע"מ המוכרת לנו מחיי המעשה בימינו).
למרות שבפשטות נראה כי אכן אופי השותפות במקרקעין ובמטלטלין זהה, יש מהאחרונים(ברכות חיים עמ"ס גיטין סימן יד) שסוברים כי אופיה של שותפות היהודי והגוי בחיטים והנפקות העולה ממנה לעניין מעשר, היא התייחסות ספציפית לפירות שינקו ונוצרו מקרקע בבעלות משותפת ליהודי וגוי, אך ביחס לשותפות במקרקעין עצמם יש לראות את השותפות כבעלות על חלקים שונים שאינם מובחנים - לכל שותף בעלות על חלק ספציפי אלא שבשלב השיתוף או בשלב שלפני פירוק השותפות, אנו לוקים בחוסר ידיעה למי שייך צדו המזרחי של הנכס ולמי שייך צדו האחר.
תוספות (גיטין מז ע"א) חולקים על הבנת רש"י וסוברים כי מאחר שלא ידוע אם הפירות שעומדים למבחן חובת המעשר נתהוו וינקו מחלקו של היהודי או מחלקו של הגוי, אזי לא ניתן לחייבם במעשר, משום שייתכן כי לפחות חלק מהפירות גדלו בחלקו של הגוי וממילא הם פטורים ממעשר. מדברי התוספות עולה כי מהותה של השותפות היא בעלות מופרדת שאיננה מובחנת, ידוע כי השדה מחולקת לחלקי השותפות, אך לפני פירוק השיתוף לא ידוע איזה חלק שייך לאיזה שותף, (לעומת שיטת התוס' רש"י סבור כי כל פרי / חיטה או כל חלקיק בנכס חציו בבעלות השותף הראשון וחציו בבעלות השותף השני).
למרות שבפשטות נראה כי רש"י ותוספות חלוקים בהבנתה של מהות השותפות, סובר הקהילות יעקב (גיטין סימן ל) כי מחלוקתם של רש"י ותוספות מצטמצמת רק אל שותפות הנעשית ברצון הצדדים, אבל שותפות שנוצרה בעל כורחם של הצדדים, כגון נכסים שנפלו בירושה, אזי רש"י יסכים להבנתו של תוספות כי לכל שותף חלק מוגדר שאינו מובחן, וזאת משום שברור לכל כי בעתיד הקרוב הנכס יחולק בין השותפים ולכן יש לראות את אופי השותפות באופן שונה משותפות שנעשית באופן רצוני.
להלכה פסק השולחן ערוך (יו"ד סי' שלא סעי' יא) כי שותפות של ישראל וגוי בשדה גורמת שהפירות הגדלים הם פירות המעורבים בטבל ומעשר (לעניין חיוב המעשר עיין בדברי השו"ע), מלשון השו"ע משמע כי הוא נוקט כשיטת רש"י, וממילא ניתן להסיק כי להלכה אופי השותפות היא בעלות מלאה של כל אחד מהשותפים על כל הנכס, או כביאור חלק מהאחרונים, השותפות היא ישות חדשה (בבעלות השותפים) שמחזיקה לבדה בנכס הנשלט.
לאור הגדרת אופי השותפות להלכה, בעז"ה בשבועות הבאים נדון בהיבטים נוספים של השותפות וכן באופני פירוק השיתוף.