אאא

בתקופות השיא, היא מעבירה 9 הופעות בשבוע, החופש היחיד שלה בשנה קורה בתשעת הימים, היא מעולם לא פרסמה את עצמה, אבל אין אישה חרדית שלא מכירה אותה. וב'אותה' אנחנו מתכוונים להופעת סולו של סטנדאפ, שירה והרקדה של מי אם לא, מיכל לויטין.

היא גדלה בקריית מלאכי, במה שהיא מתארת כ"קיבוץ גלויות". כלומר, "בניין מעורב, עם מלא דמויות, מכל העדות, בוכרים, גרוזינים, הודים, רוסים, אתיופים, מרוקאים - ומה לא? את כל הדמויות ומי שאני ינקתי בקרית מלאכי" היא מסכמת.

בגיל 13 עברה משפחתה לכפר חב"ד. "משפחה מלאה בשמחת חיים, וכולם שחקנים ומצחיקים. בסופו של דבר, רק אני הפכתי את זה לקריירה, אבל ההומור בהחלט עובר בגנים".

המטרה: להעצים, לחזק

אז מה גורם לאישה חרדית לעזוב את כל העיסוקים, לארגן בייביסיטר ולהגיע להופעה שלך? מה היא מוצאת שם?

"מעבר לשעת שחרור שהיא מקבלת - שעה וחצי-שעתיים, תלוי במופע, זה גם נותן לה כוח והעצמה. אני באה מבפנים. אני באה מאותו עומס, אני בעצמי אותה עקרת בית חרדית, בדיוק כמוה".

"אנחנו שומעות על סטנדאפ והומור, וישר יכולות לחשוב - 'אה, יורדים עלינו'. אבל אני חייבת לציין; אני אולי יורדת קצת על עצמי, אבל נותנת המון חיזוקים לאישה ולמי שאני. בסוף יוצאים עם טפיחה על השכם - 'כן, אנחנו מחזיקות את הבית, אנחנו הגדולות, ומגיע לנו ואנחנו עושות את זה הכי טוב. אישה יוצאת מהמופע חזקה, שמחה. ולא, חלילה, להפך".

איפה נמצא החומר הכי טוב למופעים?

"הבית שלי מייצר את החומרים הכי טובים" היא צוחקת, "אני קולטת מהסביבה, רואה את השכנות, את ההתנהלות שלי, ומתרגמת את זה למופע".

את מופע הסטנדאפ האישי שלה, היא כותבת בעצמה ונעזרת ברוחמה שטיינברגר - כותבת תוכן, "שמכירה אותי, ויודעת מה אני צריכה בטקסט - את המבנה ואת התוכן" מעידה מיכל. "אבל את השטויות והריאליטי והדברים הקטנים של היומיום אני מכניסה".

אפשר לדבר על הכל

להצחיק זה לא עניין פשוט, לעומת לגרום לאנשים לבכות או להתרגש, שלא נדבר על זה שאת גם אישה וגם חרדית, מה שאומר רשימת נושאים מצומצמת מאוד ביחס 'למקבילות' שלך במגזר הכללי.

"אני לא מרגישה שהרשימה מצומצמת, אלא יותר מאתגרת" היא מדייקת. "יש אצלנו הריון, יש אצלנו לידה, יש זוגיות, יש הכל. רק מה? לא חייבים לדבר על זה בגסות. למשל, כשאני מדברת על הבעל ונותנת מבט כזה ותנועת פנטומימה מסוימת, כולן מבינות מה אני רוצה להגיד. יש הרבה דרכים לתקשורת. הרבה דרכים להעביר מסרים. לא הכל חייב להיות מילולי".

תרחיש: את עולה לבמה, ואופס שכחת את הטקסט. עד כמה רחוק כושר האלתור שלך יכול להגיע?

"רחוק מאוד. הייתה לי הופעה לקהל של ילדות שאני מגיעה אליהן שלוש פעמים בשנה, והן מכירות אותי בעל פה. מעריצות. ואני מתחילה את המערכון, בתור ילדה קטנה, וכולן צועקות במקהלה את המילה הבאה שאני אמורה להגיד. או-או...הן מכירות את המערכון הזה...אני עוברת למערכון אחר, עם אותה ילדה קטנה, והן צועקות 'זה על היצר הרע!', אמרתי להן 'לא, זה על משהו אחר בכלל', והמצאתי במקום מערכון שלם. ותוך כדי, אני רואה את בעלי נחנק מצחוק בצד".

אפרופו, בעלה, יוסי, מגיע איתה לכל ההופעות הפרטיות שלה, ואחראי לצד הטכני. "זה הוא שעומד מאחורי הכל, ולא כקלישאה" היא אומרת.

הרווח: חיה את החיים "טפח מעל הכל"

"כשנגמרת ההופעה, אני יוצאת שמחה ומאושרת ושוכחת מה שהיה. אני כבר בדרייב להופעה הבאה. אין לי כל כך זמן לעכל את מה שקורה בהופעות. זה משהו שאי אפשר להסביר. אני עולה לבמה - ומשהו קורה. אני לא יכולה להתכונן לדברים האלה מראש, לקסם הזה ולאהבה של הקהל. ולא, זה לא מובן לי מאליו". 

"אני מגיעה להופעה עם כשמאחורי יום רגיל לחלוטין - עם עצבים ועייפות וילדים והבייביסיטר וכל מה שקורה לכל אמא רגילה, ולכל אישה רגילה. רק בדרך להופעה, אני מסוגלת להתנתק מהבית ומהחיים, ולחשוב - רגע, מה אני עושה עכשיו? מה אני הולכת לעשות בהופעה? לאנשים שמדברים איתי חודש מראש על מה שהם רוצים בהופעה שלהם, אני שומעת, אבל לא מקשיבה. זאת אומרת, אני יודעת מה הם רוצים, אבל עדיין לא יכולה להיות מחוברת לזה. אני מתחברת לאירוע, רק כשאני רואה את הפרצופים של הקהל מולי".

מחוץ לבמה - כמה זו אותה מיכל?

"אם אני ארצה או לא ארצה, העבודה שלי משפיעה מאוד. אני מרגישה שאני חיה בסוג של לה-לה לנד. אני משמחת אנשים, מקבלת מהם ברכות וחיבוקים, וזה נותן לי אנרגיות. וגם אם המציאות שלי לא קלה, זה משהו ששומר אותי טפח מעל הכל, ברמה האישית והרוחנית".

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

הבייבי: לשמח אנשים בהתנדבות

"פונים אליי ארגונים ואנשים פרטיים, ואני הולכת לנשים חולות ומשמחת, אני עושה את זה הרבה ובהתנדבות. זה הבייבי שלי.

לא מזמן, התקשרה אליי בחורה והזכירה לי ששימחתי את אמא שלה. לקח לי כמה דקות להיזכר איך קיבלתי אז קריאה דחופה לרוץ לשמח אישה חשובה. הייתי עם סטנדאפיסטית קולגה, יהודית אריה, בחתונה בבני ברק, יצאנו לשמח, שרנו לה שירים, עשינו מערכונים, הצחקנו אותה ובגדול עשינו לה הופעה פרטית לגמרי. לצערי, אותה אישה נפטרה, אבל הבת של זכרה ואמרה לי 'את בירכת אותי שאתחתן מהר, ועכשיו אני רוצה להזמין אותך לחתונה שלי ביום ראשון'".

ויש סיבה למה מיכל משקיעה זמן וכוחות בהופעות התנדבותיות לחלוטין: "כל ההומור שלי, וההחלטה להיות סטנדאפיסטית, הגיעו מהמחלקות האלה, הקשות, האונקולגיות. כשהייתי בת 13, אבא שלי חלה. היה לו סרטן במוח, ובשנות הבחרות שלי, ביליתי המון במקום הזה. עשינו החלטה משותפת בבית, לא ליפול. מהמחלה הזאת יוצאים מתוך שמחה". 

"במחלקות האלה יש ריח של מוות. כשאנשים גוססים מימין ומשמאל, אז או שאתה נמצא בייאוש ונותן למוות לסחוף אותך, או שאתה מתעלה על עצמך, ואומר; אני שמח, הכל יעבור, ונכנס ל'היי' של הומור ושליחות ושמחה, ובאמת מאמין בזה. זה אולי נקרא הומור שחור, אבל זה עדיין הומור, והוא שומר שלא תיפול. זו הייתה הדרך שלנו לשרוד את זה".