החייל שירה במחבל, ונעצר, הוא בעצם שעיר לעזאזל של המדינה ושל הצבא, המטילים עליו את כל העול המוסרי שמוטל למעשה עליהם. כאילו שהוא ירה ברועה צאן ערבי, שבא לחלק לתושבי חברון משלוח מנות. אם כבר, את מי שהיו צריכים לעצור, זה את האחראים על ארגון בצלם ואת חברת הכנסת זהבה גלאון, בעוון הסתה.
בצלם, במעשיו מעוררי שאט הנפש, וגלאון באמירתה שמעשהו של החייל הוא ליקוי מאורות, מסיתים את המחבלים ואת החברה הפלסטינית והעולם כולו לנקמה נגדנו. הרי אנחנו בסך הכל רוצחי ילדים וערבים תמימים. הם מצדיקם את אבו מאזן. עוד לא שמעתי מגלאון אף מילה טובה על יהודי. היא מפקירה את דמם של חיילים ואזרחים בשמחה לאיד. היא עוד תקבל תעודת כבוד מהרשות הפלסטינית, יחד עם נשי בלד. יש להניח שגם תדליק משואה ביום העצמאות.
כי הרי חיבתה נתונה רק לערבים. כולה מלאה חמלה כלפי המחבלים. כהדיוט קופץ בראש, היא הייתה הראשונה להוביל את קמפיין הגינוי נגד החייל. לדידה, כמה טוב שהוא ירה במחבל. איזו עדנה זאת לגלאון. שעתה היפה ביותר לגלות את רפיסותה ואת תלישותה מהעם היהודי. מישהו שמע אותה פעם מגנה מחבלים?
ארגון בצלם, שהוא ממשיכם האידיאולוגי של מוסרים שקמו לעם היהודי לדורותיו, יחד עם ארגון שוברי שתיקה, תאומו הרופס, ראויים להעמדה לדין, ולכל הפחות לחרם חברתי. מקומם לא יכירנו בחברה היהודית והישראלית. הם הרי אכולי שנאה עצמית ומתביישים כרוניים ביהדותם.
התיעוד שחולל סערה (צילום: עימאד אבו שמסייה, "בצלם")
החייל טוען שהוא פעל מתוך הגנה עצמית, מתוך חשש שהמחבל עלול לפוצץ חגורת נפץ. זו הייתה לפחות תודעתו ברגע הירי. אבל כל זה לא משנה, כי זה לא הדיון היחיד הנכון לגבי המקרה, ואפילו לא העיקרי.
הדיון הוא לא אם הייתה הגנה עצמית. אלא האם זכותו וחובתו של חייל לירות במחבל שבא להורגו, גם אם המחבל כבר שוכב פצוע. השאלה המוסרית, הלא קלה, היא השאלה הבאה:
מאחר ואנחנו במצב מלחמה, ולא מדובר באירועים פלילים במצב אזרחי רגיל, יתכן שהוראות הפתיחה באש צריכות להיות כאלה שכל מחבל שבא במטרה להרוג, דינו להיהרג גם אם נוטרל. כי בשעת מלחמה הכללים הם אחרים. מלבד הצורך שלא לקחת סיכונים מיותרים במצב מלחמה, יש גם את הנושא החשוב של הרתעה, כל מחבל וטרוריסט צריכים לדעת שהם לא יחזרו בחיים. זה ירתיע, ויחסוך דם רב משני הצדדים. זה אולי גם נכון מוסרית. הרי המחבל היה הורג ללא היסוס.
טיעונים אלה נכונים גם על פי ההלכה היהודית. שהרי הדין של אדם הרודף להורגו, שאסור להרוג אותו אם כבר פסקה רדיפתו, הוא דין השייך במצב אזרחי רגיל. אבל בזמן מלחמה, ההלכה מכירה בהיתר רחב יותר של הריגת האויב. מוסר המלחמה בהלכה היהודית, שונה מהמוסר ההלכתי האזרחי הרגיל.
הצבא היה צריך לתת הוראות ברורות בשאלה מוסרית זו – האם במצב מלחמה כמו באינתיפאדת הסכינים, על הוראות הפתיחה באש להשתנות. מאחר והדברים האלה לא ברורים, יתכן והחייל פעל על פי החוק ועל פי ההלכה היהודית, גם אם לא היה כאן מצב של הגנה עצמית.
למדינה נוח לערפל את ההוראות האלה, במקום לומר דברים ברורים, שיופצו גם אצל האויב כדי שיבין היטב את המשמעות של יציאה לרצח. מסתבר שלמדינה ולצבא נוח יותר להשתמש בחייל כעלה תאנה לרשלנותם המוסרית, כלפי האויב וכלפי העולם, ולהפוך אותו שעיר לעזאזל לתפארת מדינת ישראל.