אאא

בשבועות האחרונים עסקנו בהגדרת מהות השותפות. ראינו כי רש"י ותוספות נחלקים כיצד להגדיר את אופי השיתוף. רש"י סובר כי בעלות הצדדים השותפים משתרעת באופן מלא על כל חלק של נכס השותפות, וממילא בכל חלק של הנכס ידם של שני השותפים אוחזת בו יחדיו. תוספות סוברים כי השותפות איננה מוחלטת ולכל שותף יש את החלק האישי שלו בשותפות, אלא שחלק זה אינו ניתן להבחנה או להגדרה.

לאור הבנת מחלוקת הראשונים ביחס להגדרת השותפות, יש לבחון כיצד ניתן לפרק את השותפות ולהעמיד את חלקי השותפות לבעלות מופרדת ומוגדרת.

באופן עקרוני ביחס לחלוקת נכסי מקרקעין, יש להבחין בין שני מצבים מרכזיים, המצב הראשון והפשוט עוסק בנכס שיש בו כדי חלוקה, קרי נכס שיש בו לאחר חלוקתו לשותפים השונים, ד' אמות לכל אחד. נכס כזה  מוגדר כנכס בר חלוקה. מצב אחר עוסק בנכס שאין בו ד' אמות לכל אחד מהשותפים, נכס מסוג זה מוגדר כנכס שאין בו כדי חלוקה, ולכן הוא מתפרק או מתחלק במסלול של גוד או איגוד – השותף שמעוניין בפירוק אומר לחברו: קנה את חלקי בנכס השותפות או שאני אקנה את חלקך (בעז"ה נרחיב על מסלול גוד או איגוד בשבועות הבאים).

האתגר המרכזי בפירוק השיתוף עוסק במצב בו פירוק השיתוף לא נעשה ברצון ליבם ובהסכמת דעתם של שני השותפים, אלא שותף אחד מעוניין לפרק את השותפות ולהשליט את בעלותו הבלעדית על חלק מנכס השותפות, בעוד שהשותף השני אינו חפץ בפירוק ופעמים הוא אף טוען כי פירוק השיתוף עלול להסב נזק או להפחית את ערך הנכס שכעת נמצא בבעלות משותפת.

במצב מעין זה מתעוררת שאלה כיצד יכול שותף לכפות או לחייב את חברו לפרק את השותפות, שהרי בדרך כלל בהליכי קניה או מכירה נדרשת גמירות דעתם של הצדדים, ממילא יש להבין כיצד ניתן לכפות על ביצוע הליך הפירוק והבעלות המחודשת שלא ברצון שני הצדדים גם יחד.

הרמב"ם (הלכות שכנים פרק א הלכה א) פוסק כי בחצר שיש בה דין חלוקה, אחד השותפים יכול לכפות על חברו את חלוקת הנכס ופירוק השיתוף. אומנם הרמב"ם אינו מציין מפורשות מהו הטעם שאחד מהשותפים יכול לכפות פירוק שיתוף על חברו, אך בקרית ספר מבואר כי זכות השותף לכפות פירוק היא דין דאורייתא, למרות שהקרית ספר נוקט באופן ברור כי זכות הפירוק היא מדאורייתא עדיין יש להבין את סברת הדין.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

ייתכן כי ניתן לבאר את דברי הרמב"ם והקרית ספר לאור דברי החזון איש (בבא בתרא סימן ו אות יז) הסבור שזכות הפירוק טבועה בעצם הסכמת השיתוף, משום שמהות הבעלות היא היכולת ליהנות מהנכס שמוגדר כרכושו של בעליו, שהרי ללא היכולת ליהנות בכל צורה שהיא מהנכס לשם מה האדם זקוק לנכסים, ממילא ברור כי גם בעת כריתת הסכם השותפות או בעת ההסכמה לשיתוף, הצדדים מסכימים כי ברצותם ליהנות מהנכס  באופן ששונה מהסכם השיתוף, תהיה חובה על הצדדים לאפשר זאת, גם במחיר של פירוק השיתוף. מתוך דברי החזון איש והקרית ספר עולה כי הרמב"ם סובר שזכות כפיית הפירוק היא זכות דינית הנובעת מהסכמה גמורה של הצדדים.

הרא"ש (שו"ת הרא"ש כלל צח סימן ז)  חולק על ההבנה כי זכות פירוק השיתוף מבוססת על עיקר הדין, משום שהרא"ש סובר שפירוק השיתוף הוא אילוץ הנובע מהעובדה שפעמים קיים ניגוד עניינים בין השותפים. לאור ניגוד העניינים שעשוי להיווצר, תיקנו  חכמים מסלול פירוק מתוך כוונה לסייע לצדדים, אך ללא התערבות חכמים ותקנתם, לא עומדת לשותפים זכות עצמאית לכפות את פירוק השיתוף.

יש מהאחרונים הסבורים (בית אהרון הלכות שכנים פ"א הלכ' א, נדפס בסוף בית אהרון עמ"ס בבא בתרא) כי זכות כפיית החלוקה מושפעת באופן ישיר מאופן כריתת הסכם השיתוף. צדדים שקנו באופן מודע וברצון חופשי נכס משותף, יש לראות את זכות הפירוק כמוטבעת בהסכם השיתוף או בהסכמת ההשתתפות, מפני שברור כי דעת הצדדים כללה גם את האפשרות לפירוק באם זו תידרש. בדומה לכך גם בירושה שזכו בה השותפים קיימת זכות טבעית לפירוק, משום שיש להתייחס אל הירושה כאילו לכל יורש קיים חלק מוגדר בירושה וממילא קמה ועומדת לו זכות ליטול את חלקו האישי.

לעומת זאת בסיטואציה שבה הצדדים  זכו באופן משותף באיזה בנכס מן ההפקר, אזי זכות החלוקה היא מכוח תקנת חכמים והיא איננה מעיקר הדין, שהרי בעת כריתת השותפות לא ברור כי הייתה הסכמה מודעת להליך הפירוק במידה והוא יידרש, שהרי בעת השיתוף דעת הצדדים הייתה מכוונת לעצם הזכייה וקניית הבעלות על הנכס, משום שגם ללא הסכמה מראש על אופן ניהול השיתוף, הצדדים חפצים קודם לזכות בגוף הנכס ולרכוש בעלות עליו, ורק לאחר מכן השותפים יכנסו להליך של משא ומתן על אופי השיתוף או החלוקה ביניהם.

לתגובות stern1416@gmail.com