אאא

הגמרא (פסחים קח ע"א) מביאה בשם רב נחמן שתי מימרות שלכאורה סותרות אחת את השניה. מימרא אחת אומרת כי את היין בליל הסדר יש לשתות בהסבה, והמימרא השנייה אומרת כי בליל הסדר אין כלל צורך לשתות את היין בהסבה. למרות שלכאורה נראה ששתי המימרות סותרות אחת את השניה, הגמרא מבארת שאין באמת מחלוקת בין המימרות, משום  שמימרא אחת עוסקת במצוות שתי הכוסות הראשונות והאחרת עוסקת במצוות שתי הכוסות  האחרונות.

הגמרא מסתפקת איזו מימרא עוסקת בכוסות הראשונות ואיזו מימרא עוסקת בכוסות האחרונות, ניתן לומר כי דווקא בכוסות הראשונות ראוי להסב, מפני שעל כוסות אלו מספרים את סיפור ההגדה והחירות, ואילו הכוסות האחרונות באות כביכול לאחר היציאה לחירות, אך מנגד ניתן לומר כי קיימת עדיפות  להסב בכוסות האחרונות מפני שהן נשתות כאשר אנחנו כבר בני חורין, לעומת הראשונות שהן נשתות בצמוד לסיפור השעבוד והגזרות. מאחר שקיימת סברא לשתות בהסבה גם את שתי הכוסות הראשונות וגם את שתי הכוסות האחרונות, מכריעה הגמרא כי יש  להסב בשתיית כל ארבעת כוסות.

הרמב"ם (פרק ז מהלכות חמץ ומצה הלכה ח) פוסק את דברי הגמרא שיש צורך להסב בשתיית כל ארבעת הכוסות  כוסות וכן פוסק השו"ע (או"ח סימן תעב  ובסימן תעג) .

הר"ן (דף כג ע"א  מדפי הרי"ף) מקשה על מסקנת הגמרא, מדוע הגמרא מחייבת הסבה בכל ארבעת הכוסות והרי מצוות ד' כוסות היא מצווה מדרבנן, וקיימא לן שבכל ספק דרבנן יש לפסוק לקולא, וממילא פסק הגמרא היה צריך להיות שאין כלל צורך להסב.

ונראה בע"ה לבאר את עומק קושיית הר"ן:

הגמרא (שבת כג ע"א) אומרת שבהדלקת נר חנוכה יש לברך שתי ברכות, האחת אשר קדשנו במצוותיו ...להדליק נר חנוכה והשניה שעשה ניסית לאבותינו... ומקשה הגמרא כיצד בברכה הראשונה אנו מברכים אשר קידשנו במצוותיו.. והרי הדלקת נר חנוכה היא מצווה מאוחרת שנקבעה על ידי החכמים לאחר נס השמן והניצחון על היוונים.

הגמרא מתרצת שנאמר בספר דברים בפרשת שופטים "לא תסור מכל אשר יורך..." (דברים יז יא) ומפסוק זה לומדים שיש מצווה לשמוע בקול דברי חכמים, וממילא זו המשמעות של אמירת וציוונו בברכת נר חנוכה – אומנם חכמים תיקנו את הדלקת נר חנוכה, אך קיום המצווה מכוח הציות לדברי החכמים היא מצווה מן התורה אשר נלמדת מהפסוק "ועשית ככל אשר יורך...".

הרמב"ם (פרק א  מהלכות ממרים הלכה א-ב) פוסק כי חובת הציות לדברי חכמים בנויה משתי מצוות, האחת היא מצוות עשה של ועשית ככל אשר יורך(דברים יז יא) והשניה היא מצוות לא תעשה הנלמדת מהלאו של לא תסור מכל אשר יגידו לך ימין ושמאל(דברים י ז יג).

על דברי הרמב"ם הקשה הרמב"ן בספר המצוות (שורש א), כיצד פוסק הרמב"ם שחובת הציות לדברי החכמים היא מצווה מדאורייתא הנלמדת מהוראת התורה  של  "לא תסור", והרי קיימא לן שכל ספק דרבנן לקולא, ואם נקבל את פסק הרמב"ם שקיום דין דרבנן כגון נר חנוכה הוא מן התורה, מכוח הלאו של לא תסור, אזי  לא ניתן בשום אופן להקל בספק דרבנן, כי כל מצוות דרבנן הם בעצם מצווה מדאורייתא, מפני שכבר אין הבדל אם התורה כתבה את המצווה במפורש כגון ברכת המזון שנאמר ואכלת ושבעת וברכת, או שהמצווה היא מדרבנן כמו נר חנוכה שאומנם התורה לא כתבה אותה במפורש, אבל צריך לקיים אותה מכוח מצוות התורה של ועשית ככל אשר יורוך או מכוח הציווי של לא תסור וממילא חובת הקיום היא מדאורייתא.

על קושיית הרמב"ן נאמרו כמה תירוצים: השב שמעתתא (שמעתא א פרק ג ) מביא את תירוצו של זוהר הרקיע (התשב"ץ), שבאמת החיוב לציית לדברי חכמים הוא דין דאורייתא, אך חכמים עצמם בעת שהם תיקנו מצווה מסוימת, הם גם קבעו כי במצבי ספק של המצווה שלהם, יש להקל וזאת כדי שיהיה הבדל בין מצווה שהתורה ציוותה אותה לבין מצווה שחכמים תיקנוה, וממילא מובנת שיטת הרמב"ם שחובת הציות לדברי חכמים היא מדין דאורייתא של לא תסור, אך למרות זאת במקרה של ספק דרבנן נוקטים לקולא מפני שזו הוראת החכמים בעת תקנתם את המצווה.

השערי ישר (שער הספקות פרק ז) מתרץ את קושיית הרמב"ן על הרמב"ם, שבאמת החיוב לציית לדברי חכמים הוא דין דאורייתא הנלמד מהפסוק של לא תסור ומהפסוק של ועשית ככל אשר יורוך, אבל בספק דרבנן מקילים משום שחכמים לא אמרו לנו כיצד לנהוג במקרה של ספק, וממילא אין חיוב של לא תסור, כי במקום שחכמים לא אמרו דבר אין ממה לסור.

כדוגמה להסברו מביא השערי ישר את דין יין נסך מדרבנן, שהרי מדין תורה אין לשתות יין שנתנסך לעבודה זרה, אבל חכמים הוסיפו על דין תורה דין נוסף, ואסרו גם יין שהוא בבעלות הגוי או יין שהגוי נגע בו, וממילא כאשר נוצר ספק האם גוי נגע ביין וכדו' ,זהו ספק דרבנן, ובמקרה כזה נפסוק לקולא, מפני שהאיסור של חכמים נאמר רק במקרה וודאי , שברור כי הגוי נגע ביין, אבל במצב ספק חכמים לא אסרו, וממילא אין לאו של לא תסור, כי אין ממה לסור.

לאור דברי התשב"ץ והשערי ישר ניתן להבין את עומק קושיית הר"ן, הגמרא פוסקת כי יש צורך להסב בכל ארבעת הכוסות, ומקשה הר"ן שמאחר ובכל ספק דרבנן אזלינן לקולא ממילא בין אם נלמד כשיטת התשב"ץ שבספק דרבנן חכמים בעצמם מורים להקל,  ובין אם נלמד כשיטת השערי ישר שבספק דרבנן חכמים לא אמרו את דינם וממילא ניתן להקל, אזי  צריך להבין מדוע הגמרא פוסקת לחומרא ומחייבת הסבה בכל ארבעת הכוסות.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

הר"ן מתרץ שני תירוצים על קושייתו: בתירוץ הראשון טוען הר"ן שבאמת בספק דרבן מקילים, אך מאחר ופעולת ההסבה היא פשוטה וקלה, אזי פוסקים לחומרא ומסבים בכל הד' כוסות. בתירוץ שני טוען הר"ן , שאם נקל ככל ספק דרבנן, אזי  תתעורר בעיה באלו כוסות להקל ולא להסב האם בראשונות או שמא בשניות, ואם נקל ולא נסב גם בראשונות וגם באחרונות, נמצא שביטלנו לגמרי  את תקנת חכמים להסב, ולכן מחוסר ברירה אנו מחמירים להסב בשתיית כל ארבעת הכוסות למרות שבדרך כלל בספק דרבנן נוקטים להקל.

הישועות יעקב (או"ח סימן תעב  סעק"ג) כותב כי במקרה שאדם שכח ולא הסב תהיה נפק"מ בין שני תירוצי הר"ן:

אליבא  דהתירוץ הראשון שנוהגים להסב בד' הכוסות  כי הסבה היא פעולה קלה,  משמעות הדבר היא שמעיקר הדין אנחנו מקילים ולא מצריכים להסב וזאת משום שספק דרבנן לקולא, אלא שלפנים משורת הדין אנו מסיבים, וממילא זוהי רק הנהגה של לכתחילה, אבל בדיעבד אם לא הסב, נשאר הדין המקורי של ספק דרבנן לקולא ולכן אין צורך לחזור ולשתות בהסבה.

אבל לתירוץ השני שמסבים בכל הד' כוסות כי אחרת תתבטל תקנת חכמים, או כי אין אנו יודעים באלו כוסות להקל ולא להסב,  משמעות התירוץ היא שמחוסר ברירה נוצר דין חדש שצריך להחמיר ולהסב למרות שבדרך כלל ספק דרבנן לקולא, וממילא אם שכח ולא הסב צריך לחזור ולשתות בהסבה.

לתגובות [email protected]