אאא

במעמד החגיגי והמרומם של ליל הסדר, מול מפה צחורה, בית בוהק, וריחות חג משכרים, שאלתו של הבן הרשע מבין ארבעת הבנים הגדה – בולטת במיוחד, ופותחת צוהר מפעים לעולמו המתועתע והמתעתע של הבן הרשע. הנה הוא, הבן הרשע היושב לצד הוריו ואחיו, שהם לכאורה מתוקנים בדרכיהם לפחות ביחס אליו - מתריס כלפיהם; "מה העבודה הזאת לכם?". שאלתו של הבן הרשע כפי שהיא מאופיינת בהגדה, מורה על דריכות, על דרמטיות, בוודאי כאשר אנו קוראים על האופן בו אנו נדרשים להשיב לו; "אף אתה הכהה את שיניו!".

בספר "ברכת שיר", תהה המהרי"ל צונץ, מדוע האופן בו אנו צריכים להשיב לשאלתו הלגיטימית של הבן הרשע, עוברת בדרך המשתמעת כאלימה, תוקפנית, אגרסיבית - "הכהה את שיניו!" האם באמת זו הדרך להשיב לבן סורר על שאלותיו? האם ייתכן שאלה לגיטימית יכול שתזכה במענה פחות לגיטימי? זו דרכה של תורה?  

שלמה המלך בקהלת מזכיר את יתרונו של האדם על פני הבהמה; "וּמוֹתַר הָאָדָם מִן-הַבְּהֵמָה - אָיִן" (קהלת ב', ג'). אם נשאל פעם את הרפתן על תהליך לידתו של העגל וגדילתו, הוא יפתיע ויספר שהעגל נולד עם שיניים, קם מיד על רגליו ועושה את כל מעשה הבהמה הרגילים – מיד עם לידתו. לעומת זאת, תינוק כאשר הוא בא לעולם, אינו יושב ואינו הולך, אינו אוכל ואינו שותה בכוחות עצמו, בוכה ומיילל, וכולם מרקדים סביבו כדי להביא שקט ושלווה לו ולחיים שסביבו. אם כן, לכאורה, לבהמה יש יתרון על פני האדם ולא ההיפך. לא כן? 

אבל ראו נא, הפלא ופלא. מפסוק זה אנו למדים שיתרונו של האדם על פני הבהמה – הוא דווקא בחיסרון שלו, בּאָיִן. אכן, בחיסרון הגדול הזה לכאורה, טמון היתרון של האדם על הבהמה. "בהמה", אותיותיה הם בה-מה, כלומר מה שיש בה, יש בה, ויותר ממה שהגיעה אליו מיד עם לידתה לא יכול להיות שיהיה בה. לעומתה, האדם כל חייו הם תהליך של צמיחה וגדילה, כל חייו הם עבודה על הפוטנציאלים והיכולות האלוקיים שטמונים בו, הגשמיים והרוחניים כאחד, כי זה כל עניינו של האדם, לגלות את הפוטנציאל האלוקי שטמון בו. 

וזו בעייתו של הבן הרשע בהגדה. הבן הרשע, בעומדו מול הוריו ואחיו בליל הסדר הוא שואל אותם שאלה נוקבת – "מה העבודה הזאת לכם?", הכיצד זה שאתם, כמותי, נולדתם עם בסיס של מידות רעות כפי שמובא באיוב "וְעַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד" (יא, יב) – אבל אתם הצלחתם לעבוד על מידותיכם מה שאני לא מצליח? איך זה וכיצד שאתם אינכם נופלים ואני נופל חדשות לבקרים? כלומר, שאלתו של הבן הרשע בהגדה היא שאלה הנובעת מתסכול, מחוסר אונים, מסבל מתמשך על נפילותיו, מהעובדה שהוא מרגיש שאפסה תקוותו להיות טוב יותר משהוא. 

וכאן, באה תשובתנו אליו, "אף אתה הכהה את שיניו". הכהה את שיניו, לא במובן המילולי-תוקפני, להיפך, במובן המחבק והמקרב, המעודד והתומך, אמור לו; בני חביבי, כאשר השיניים צומחות מלווה הדבר בחום ובכאבים, בסבל וביסורים. שיניך טרם צמחו, כי ייתכן ואצלך הליך הצמיחה של השיניים הינו איטי יותר מאשר אצל אחיך המסבים איתנו לשולחן הסדר, ואין זה אומר שאבדה תקוותך, להיפך זה אומר שטרם מימשת את הפוטנציאל האלוקי הגדול הטמון בך, אבל אם תתעקש ותתמיד כי "שבע יפול צדיק וקם" (משלי כד, טז), גם אתה תצמיח שיניים, גם אתה תעפיל להישגים גשמיים ורוחניים כאחד. [בהערת אגב, מדוע הוזכרו שיניים דווקא – "הכהה את שיניו"? מסבירים זאת, שהיות ולאדם יש ל"ב שיניים, הרי שהם כנגד ל"ב נתיבות החכמה].   

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

בספר "נתיבות שלום", מביא דברים דומים ברוח זו, והוא אף מחדד את הנקודה באופן מעשי יותר, ומוכיח אותו מדברי ההגדה שבהמשך. הוא מסביר כי בעייתו של הבן הרשע היא הייאוש. הבן הרשע, רוצה מאוד לעבוד את ה' אך כל הזמן יש לו נפילות מצד היצר הרע, ואז מכרסם בו הייאוש שהוא חדל סיכוי להצליח בעבודת ה', והוא שואל; "מה העבודה הזאת לכם?" כלומר, לכם ראוי לעבוד את ה', שאתם עובדי ה' ושלמים במעשיכם, וההשגה העליונה חלה עליכם ורק עליכם, אבל אני, שאני מלא בנפילות וכישלונות, לא ראויה לי העבודה. ומה אם כן התשובה לבן זה? התשובה בהמשך הדברים בהגדה; "אילו היה שם לא היה נגאל!" כלומר, נשיב לו; אם הדרך הזו של ייאוש הייתה שם אצל עם ישראל ביציאת מצריים, לא היינו נגאלים! משום שבמצריים היו שקועים בני ישראל במ"ט שערי טומאה, ועל אף זאת, לא התייאשו והאמינו ללא הרף בגאולה שבוא תבוא, אז אתה בן יקר, אם אתה היית שם במצרים, עם הייאוש הזה שאתה מבטא בשאלתך, לא היה אפשרי לך להיגאל.

הורים, מחנכים.

הדברים האמורים – אינם מדרש בעלמא, הם חיי מעשה יום יומיים אצלנו כהורים ומחנכים. תופעת ההתמודדות עם נוער נושר, עם בן אובד, פוגשת אותנו בכל צומת בחיים. בבית הספר ובישיבה, בבית ובשכונה, בבית הכנסת ואפילו בסופר-מרקט. בכל מקום. התרסה כלפי מי שאנו מגדירים "בן רשע" – אינה פתרון ואיננה דרך. להיפך, היא רק מעצימה את הבעיה, והופכת אותה קשה הרבה יותר. הדרך היחידה להתמודד עם הקושי של הנער, של הבן, של החניך ושל בן השכן, היא להצמיח אותו, לעודד אותו, להרים אותו, לחזק אותו. חייבים להעניק לו הרגשה בלתי פוסקת של אמונה בו וביכולותיו, ולהזכיר לו שטמונים בו הפוטנציאלים האלוקיים שמעניקים לו את היתרון על פני הבהמה וזה לגדול ולצמוח ללא הפסקה, לכבוש עוד יעד ועוד פסגה.

אם רק נזכור שהבן הרשע הוא בכלל צדיק - ששואף לעלות ולהתעלות אבל מתקשה יותר מאיתנו, אם רק נשנה את התפיסה וההבנה ביחס אליו, אזי שנשנה את העולם.

חג פסח כשר, בריא ושמח!

נ.ב. "כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם" (מגילה ט"ז ע"א), תודתי הגדולה לרב זאב הס שליט"א, שהשמיעני דברי אלוקים חיים אלו.