אאא

1.

לכאורה מתנהל כאן מאבק בין שמאל לימין, בין שוחרי שלום לאוהבי מלחמה, בין תומכי זכויות אדם לבין פאשיסטים. אבל האמת היא, שהמאבק היחיד שמתנהל כאן הוא בין יהודים שמאמינים בבורא עולם אוהבי ישראל לבין כופרים שונאי ישראל.

אנשים יודעים כיצד לעטוף את עצמם, יודעים להציג את התדמית שהם מעוניינים בהם. יודעים כיצד להגיש את שנאתם במסווה של דאגה, ואת כמיהתם הנסתרת במסווה של אידיאולוגיה שנשמעת טוב.

אין ספק שלדאוג למיעוט נרדף, זה הופך אותך לנאור וטוב לב, לפחות בעיני עצמך, אין ספק שללחום בעד שוויון זה נשמע הכי צודק ואין ספק שלהיות אוהב שלום נשמע הכי פנטסטי שבעולם.

אבל את האמת ניתן לגלות בלי הרבה מאמץ. כל שצריך זה להמתין לשעת כושר ואז האמת צצה ומתפרצת מבלי שהאדם אפילו מבחין בזה.

2.

אותם אנשי שמאל, אוהבי ערבים הנאבקים נגד הריסת בתי מחבלים, גם כאלה שרצחו משפחות שלמות, אותם אנשים יאבקו בכל כוחם להרוס בתים של יהודים שלא עשו רע לאיש, ולהגלות את משפחותיהם. אותם אנשים שרדפו את רחבעם זאבי על תמיכתו בטרנספר מרצון לערבים, הם הם אלה שעשו את הטרנספר הכי גדול שנעשה כאן מאז ומעולם – ושלא מרצון לאלפי יהודים שהתגוררו בגוש קטיף על פי החלטת המדינה.

אותם אלה המלגלגים על כל שריח דת נוטף ממנו, ויחוקקו חוקים כדי למנוע כל השפעה דתית, ימסרו את נפשם כדי לאפשר לערבים חוש דת גם אם הפירוש של זה, הוא הסתה המובילה לרצח. אותם אלה שדואגים לכך שיהודים הנראים כדתיים לא יתהלכו בעיר העתיקה "כי זה פוגע ברגשות המוסלמים" ינהלו מאבק מקביל שרפורמים ורפורמיות יחללו את רחבת הכותל, למרות או בעצם בגלל שזה פוגע ברגשות הציבור הדתי והחרדי.

3.

לפני כחודש רעשה וגעשה הארץ בעקבות מקרה בו כאשר נחשף תיעוד של ארגון "בצלם" (עוד ארגון אוהב ערבים ושונא יהודים) מהתקרית בה ירה חייל במחבל שדקר שניים מחבריו בחברון. מאז הפך החייל, ליאור עזריה שמו, לסלע מחלוקת בין השמאל לימין. כאשר השמאל קרא להעידו לדין על רצח ואף מפעיל את כל כוח השפעתו (ויש לו לשמאל כוח השפעה) כדי ללחוץ על מערכת הביטחון ועל הפרקליטות הצבאית לתת לחייל את העונש הכי מקסימאלי שניתן להעלות על הדעת.

והנה, השבוע שלף שוטר אקדח על מפגינים חרדים בירושלים. צריך להבין שמדובר בפריצה נוראה של גבולות. כי גם בהפגנות האלימות ביותר של הימין בעמונה למשל, היו מכות והיתה אלימות אבל אקדח לא נשלף, ואילו כאן, בהפגנה של חרדים, הוא הרשה לעצמו.

ואתה שומע את אותם שמאלנים שכל כך תקפו את מעשיהו של ליאור עזריה שירה על מחבל לבוש במעיל דובון בחום בלתי רגיל, ושעדויות מוקלטות מוכיחות שהיה קיים חשש למטען על גופו, את זה הם לא יכולים להבין. כי מדובר בערבי, אבל כאשר מדובר בשליפת אקדח מול חרדים? פתאום אתה שומע זמירות אחרות: "החייל חש מצוקה", "הוא חש שחייו בסכנה". אתם הבנתם את זה?

4. 

והשבוע, נידון חייל שאכל "דבר אחר", בניגוד לפקודות הצבא, לעשרה ימי מחבוש. כל התקשורת רעשה וגעשה. הכותרות היו בסגנון "טימטום ואטימות". "יש כל כך הרבה דרכים לטפל, אבל להכניס אותו לכלא? מישהו התבלבל לגמרי" נאמר בתקשורת, על סמל שיהודים מסרו את נפשם בגללו.

אגב, אותו חייל גם התחצף באופן קשה לקצין שדרש ממנו לחדול מהאכילה ולמעשה רק על הדבר הזה חיילים נשפטים לימי מחבוש ארוכים. אבל לחייל הזה היו המון תומכים ובגללם הומרו ימי המחבוש בריתוק וגם על כך הם לא מתכוונים לוותר.

אותם אנשים שכעת תומכים בזכותו של החייל לאכול "דבר אחר", ולא מוכנים לשמוע אפילו על עשרה ימי ריתוק (החייל צריך לשבת בחדר שלו, זהו) הם אלה, שתמכו ופעלו והפעילו לחץ ציבורי לכליאתה של עולה חדשה מבולבלת בשם טטיאנה סוסקין שהפיצה כרוזים עם תמונה של "דבר אחר" בחברון. וכמה חטפה סוסקין על הפאשקווילים של "דבר אחר?" תחזיקו חזק: שלוש שנים!!!

אביגדור אסקין שידע על המעשה נידון לשנתיים וחצי מאסר.. על מה? על שידע על כרוז שעליו מצויר "דבר אחר". רק מה זה הרגיש ערבים ולא יהודים.

אתם מבינים על מה אני מדבר?

5. 

בתוך תוכם אנשי השמאל (ובעצם הם לא ראויים לתואר הזה, כי הוא עדיין מתחבר לחמלה ליפות נפש ולזכויות אדם. הם לא והם לא והם לא) אני מדבר על אנשים גזעניים שונאי התורה ושומרי מצוותיה. והנפש שלהם כלל לא יפה, אלה מלאה בשנאה.

ואם מישהו חילוני משתעשע בזה שהם שונאי דת או חרדים, טעות בידו. הטקסט הבא יוכיח שהאנשים הללו שונאים יהדות ואפילו את הציונות שהתיימרה לזייף והחליף את היהדות –ובכן גם אותה הם שונאים. 

הנה טקסט שכתב השבוע "איש תרבות" סופר ועיתונאי בשם ניסן שור לכבוד יום העצמאות. אתם הולכים לשפשף את העיניים ולא להאמין למה שאתם הולכים לקרא:

6. 

"הגעתי לאסוף את הבן שלי מהגן. הגננת נופפה לעברי בדגל קטן יותר, עשוי נייר, שנצבע בצבעי גואש.. "זה מוקדם מדי", עניתי, "הם עוד לא בני שנתיים". "הגיע הזמן", היא קבעה בנחישות. "קח דגל", הגננת אמרה לי, "זה הבן שלך הכין בעצמו". "לא רוצה דגל". אמרתי. היא דחפה לי את הדגל ליד ולא השאירה לי ברירה. לקחתי את הדגל. הצבע עדיין היה רטוב. האצבעות שלי התלכלכו בצבעי כחול־לבן. ניגבתי אותן במגבון לח של ג'ונסון אנד ג'ונסון והשלכתי את הדגל לפח האשפה.

הבן שלי רץ לקראתי בידיים פרושות. על ראשו הוא חבש כובע עשוי קרטון, שעליו נכתב — "אני ישראלי". לקחתי והושבתי את הבן שלי בעגלה. יצאנו מהגן. השארתי את הכובע על ספסל בשדרה. הרוח העיפה אותו אל הכביש. ג'יפ שחור מסוג לנדרובר דרס את הכובע וקרע אותו לרסיסי קרטון. הבן שלי התחיל לבכות. הם נורא רכושניים בגיל הזה...
אני לא ישראלי גאה ולא אגדל את בני להיות ישראלי גאה. ...הרימו פה חתיכת דבר. זה הישג אנושי אדיר, שמבוסס, בחלקו, על פשעי מלחמה ופשעים כנגד האנושות.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

הציונות היא תנועה מהפכנית שנותרה ללא מהפכה. אז מה נשאר? גאווה חלולה. נוסטלגיה שמפארת את... כאילו שהקמנו כאן תעשיית היי־טק שקמה מהחולות, בלי מתים ובלי גופות מרקיבות של ערבים".

7.

שור מסיים את מאמרו במילים מדאיגות ממש. אני מציע לכם לקרוא ולהבין מה מתרחש בתוך הנפש המסוכסכת של אנשים המתיימרים להיות בני תרבות ושוחרי זכויות האדם:

"אני מכיר הרבה ישראלים, יהודים, אנשים טובים, שמפללים לקטסטרופה נוראה שתפגע בישראל. אפוקליפסה שתשחרר אותם מהמועקה התמידית. זו הכמיהה הנסתרת וגם הגלויה שלהם. שמשהו יקרה. לא ברור מה. שדברים ישתנו, כי הסטגנציה גרועה יותר מכל דבר אחר. טילים איראניים יפגעו בתל אביב ויורידו את מחירי הנדל"ן, חיזבאללה יתקוף ויעניק אוטונומיה לפלסטינים, דאעש ישעבדו אותנו וישחררו אותנו מעולו של הליכוד. יש בזה משהו מטופש וילדותי, אבל הגיוני. זו לא כמיהה לחורבן ממשי. לא באמת. זה רצון לחזור לנקודת האפס. לחלק מחדש את ההון ואת האדמה.

איתחול של המערכת המקולקלת. אבל כל עוד תהיה כאן גאווה לאומית, לא נוכל לשאוף לשינוי אמיתי. גאוותנים דבקים במצב הקיים. כי הם המנצחים והם נהנים מכל זכויות היתר, עוד מגן הילדים. יש להם יותר מדי מה להרוויח. ישראל זקוקה למפסידנים כרוניים, שמוכנים לוותר על כבודם. רק ככה היא תוכל לקום בשנית".