אאא

ארבעים שנה מתהלך עם ישראל במדבר.

לא משפחה אחת, לא שבט אחד; עם שלם. לא שבוע, לא חודש, לא שנה; ארבעים שנה.

מליוני בני אדם בגילאים שונים צועדים בתנאי מדבר ומלחמות; וכל זה מתנהל בסדר מופתי, בתכנון קפדני, בתוך תבניות מוכתבות מראש.

לכל שבט היה הדגל שלו בתהלוכה העצומה הזאת, לכל משפחה היה המיקום המדויק שלה בתוך המחנה הענק הזה, וכל איש התבקש 'להכיר את מקומו' היטב: "אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ לְצִבְאֹתָם" (במדבר א, נב). בלי לסטות, בלי לעבור מקום ו'בלי לצאת מהשורה'. כל אחד – כבודו במקומו מונח.

לכאורה, זה לא מובן. מה כל כך עקרוני אם אני עומד מִצפון למִשכן או ממזרחה לו? מה יקרה אם איש ראובני יסתפח דווקא לשבט דן? מה העיסוק האינטנסיבי הזה סביב המקום?

מסביר רבי נתן, שלא מדובר כאן על נתונים גרפיים או תפרוסת דמוגרפית. זה לא מסתיים במיקום הטכני של החנייה וההתהלכות שלך, זה עיקרון קריטי בעבודת השם: "העיקר שכל אחד צריך להיזהר לעמוד על מקומו ולא יהרוס את הגבול לכנוס לגבול חברו... ועל כן הזהירם: 'איש על מחנהו ואיש על דגלו'... שעל ידי זה זוכה כל אחד לילך בדרכי התשובה, שעל ידי זה נעשה בחינת אדם" (ליקוטי הלכות, הלכות ברכת הפירות, הלכה ה, כ),

ולא רק הם, שם במדבר, אלא גם היום, ולנו.

כאן ועכשיו, בלי משכן ודגלים וחלוקה לשבטים, חייב כל יהודי להכיר את עצמו ואת מקומו שלו דווקא – לטוב ולמוטב. לא לנסות להיכנס למשבצת שלא מתאימה לו ולא שייכת אליו. לא לנסות 'לעבור מקום'. לא להניף דגל של מישהו אחר.

על פניו, זה נשמע פשוט ומובן מאליו. ברור שאני במקום שלי ולא במשבצת אחרת. ברור שאני-אני ולא מישהו אחר...

אבל צריך לדעת, שלכל אחד מאיתנו – במודע או שלא במודע יש איזה דגל בתודעתו. לכל אחד מאיתנו יש איזו תמונה חרישית, שהצטיירה לו כבר בקטנותו, חושית וצבעונית ומפורטת, על מה הוא אמור להיות ואיך אמור מסלול חייו להיראות.

אפשר לפגוש בנאדם, שבא ומתלונן בפניך על מצוקה. מר לו. רע לו. הוא תקוע. לא מרוצה מעצמו. לא ממצה את עצמו. מלא ברגשות אשמה, חרטה והלקאה עצמית. בטוח שהוא חסר מזל ושלימזל ולא יוצלח. יש לו מעצמו כל כך הרבה ציפיות ודרישות שלא מתממשות. הוא מרגיש כבול וכלוא וקצוץ-כנפיים. הוא מרגיש שלא שומעים אותו. שלא רואים אותו. שלא מעריכים אותו. הוא חש שהוא לא במקום שלו... וכשאתה בודק איתו את הנתונים האובייקטיביים של חייו ומוצא אותם מצוינים, כשעל פניו הכל נראה מעולה ומבטיח ומוכיח הצלחה ממשית, כשאין סיבה קונקרטית בהווה לתחושות הקשות שלו, אז הוא מתחיל לחפש בדבקות אחרי איזה עבר רע ומר ועלום במיוחד, שאולי הוא זה שמשליך על חייו בהווה ולא מאפשר לו להיות כל מה שהוא רוצה...

ובחקירה אחת קטנה, אפשר לגלות שהוא בכלל התבלבל, והדמות הזאת שהוא לא מצליח להיות – זה בכלל לא מה שהוא באמת רוצה וצריך להיות. כי בטעות, הוא 'עבר מקום' והתיישב על כסא שלא שלו.

 

הייתה איזו דמות, שנכנסה לו לדמיון כשהוא היה ממש קטן וחיפש את עצמו; גיבור פנימי בדמותו של איזה שחקן או זמר או אלוף או מלך-הכיתה התיישב בתוכו... מישהו שפגש אי פעם באיזה סרט מרטיט או ספר רב-מכר או מודעת רחוב קסומה כבש את הדמיון שלו... ובלי לשים לב, הפכה הדמות הזו למודל שלו בתת-מודע.

הוא אפילו לא ידע שהוא מעריץ את הדמות הזו ומחפש להדמות לה. הוא לא ידע שאל המקום שלה הוא שואף – ושזה לא המקום שלו בכלל. הוא היה משוכנע שאלו הרצונות שלו שמובילים אותו. אבל הרגיש שהוא לא במקום. שהוא לא מספיק. שזה לא מספיק.

ומה באמת קרה?

הדמות הזאת נצבה בינו לבין המראה, כובשת, חוצצת ומסתירה לו את הנוף...

בסך הכול, זזת מהמקום שלך.

אתה מבין מה קרה? – פשוט, התבלבלת! אתה זה בכלל לא זה! אתה זה משהו אחר לגמרי! אז תחזור למקום שלך – ואל תזוז ממנו... כי כל מקום אחר לא יהיה מספק באמת. כל מקום אחר יהיה כואב ותלוש וצובט.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

בא ותכיר את עצמך מחדש. את עצמך האמתי. ולשם תתחבר. תתנתק מה"אני החברתי", מהגיבור הפנימי הנערץ והאגדי שהתלבש עליך וכבש את המחשבות שלך והחלומות שלך, ותתחבר, סוף-סוף, למקום שלך, ל"אני האמתי" הטהור והבסיסי שלך... ותהיה מה שאתה רוצה להיות באמת. מה שאתה צריך להיות באמת. מה שאתה, בלי המודל הדמיוני בתוכך שגרם לך להניף דגל שאינו שלך.

להיות מישהו אחר, לא מי שאתה צריך להיות – אתה לעולם לא תוכל להיות. ונס שכך. כי מה תעשה בשמים עם הדמות שהתלבשה עליך?! מה יהיה עליך?!

מספרים, שרבי זושא מאניפולי אמר פעם: "בשמים לא ישאלו אותי למה לא הייתי משה רבינו; ישאלו אותי למה לא הייתי זושא"...

אז תשאר על המקום שלך. האמתי. המקום שמחכה רק לך כדי לחיות, חיים אמתיים בלי השוואות.

תהיה ה"זושא" שאתה. לא משה רבינו שאתה לא.