אאא

    פרשת "במדבר" פותחת את סיפור "מסע הארבעים שנה", ובתחילתה מתארת התורה את תהליך ההפרדה והחלוקה בין השבטים, המיקום והדגלים. כל שבט נספר בנפרד, חונה במיקום מיוחד משלו - לצד המשכן, ומניף דגל שייחודי רק לו. יתירה מכך, "תכנית החלוקה" תמשיך ותלווה את העם הזה גם בבואם אל הארץ, שם יקבל כל שבט את נחלתו המסוימת.

    ההפרדה הזו, מעוררת תמיהה. הרי בכך הונחה "אבן הפינה" למפלגתיות היהודית, ומכח זה - מאז ועד היום, הפכה המילה "שִׁבְטִיּוּת" לביטוי של קיטוב ושנאה. התורה מטיפה בכל מקום לאהבת ישראל, לקירוב לבבות ולשבירת המחיצות, ומציינת לשבח את מעמד מתן התורה: "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל - כאיש אחד בלב אחד" (רש"י - שמות י"ט), מדוע אותה תורה דורשת ליצור כאן הפרדה שבטית? מדוע היא לא מזרזת אותם להתמזגות - יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל?

    אדרבה, יש פה הזדמנות פז, השעבוד במצרים והגורל המשותף מחק את ההבדלים שבין השבטים, שהרי בעיני הנוגשׂ המצרי היו כולם יהודים בזויים ועלובים. אפשר היה לנצל זאת ליצירת עם מגובש ומלוכד, ומשום מה, דווקא עכשיו הם נדרשים לחזור לעֲדָתִיּוּת.

    התשובה - נעוצה בכך, שהתורה אינה מעודדת את היהודי להתאים את עצמו ולהפוך להיות "כמו כולם", היהדות איננה בית חרושת ופס יצור ל"יהודי האחיד", היא איננה מעוניינת ליצור צבא של אנשים "משוכפלים", שפניהם ומעשיהם וסדר היום שלהם יהיה שווה לחלוטין.

    אדרבה, היהדות מעודדת כל יהודי - באשר הוא, "להגשים את עצמו" - לפי תכונות האופי, הכישרונות ונטיית לב שאופיינית לו, עליו לשאוף לממש את הפוטנציאל האישי - במסגרת המתאימה לו, על מנת להשיג את ייעודו עלי אדמות.

    ומשום כך, מפריד האלוקים בין השבטים, על מנת שכל "בן שבט" ימלא את התפקיד הייחודי לו - בהתאם ל"כלים" שהוא קיבל. כמו "תזמורת", שמייצרת מוזיקה על ידי שילוב של כל חברי הלהקה, למרות שכל אחד מנגן על כלי נגינה שונה ובסגנון האישי המיוחד לו.

    וכן מצינו בפרשת "ויחי" (בראשית מ"ח) את יעקב לפני מותו - מברך את בניו בברכות שונות. לדברי רש"ר הירש, בכך קבע יעקב לעם זה את "תעודתו האופיינית" והוא מסביר, "עליו להקיף רַבְגּוֹנִיּוּת של שבטים, השונים זה מזה בתכונתם, תוך כדי שמירת האחדות המלאה הנוצרת על ידי התפקיד האחד המשותף. עם זה ייצג את עם החקלאים ואת עם הסוחרים, את עם החיילים ואת עם המדעים וכו'. כעם למופת יפגין לעין כל כי התפקיד האחד המשותף לכל אדם ולכל אומה, כפי שנתגלה בתורת ה', איננו תלוי במשלוח יד ובתכונה מיוחדת, אלא כלל האנושות בשלל גווניה המרובים תמצא את ייעודה במידה שוה בתפקיד האחד המשותף לכל".

    העולה מדברינו: אַפְלָיָה מעין זו היא אכן "אַפְלָיָה מתקנת", כי דרושה "אַחְדוּת", אך לא "אֲחִידוּת".

    רעיון זה, בא לידי ביטוי חד בסיפור הקלאסי "הברווזון המכוער". הסיפור מתאר, כיצד אפרוח שבקע מביצה בקן של הברווזים, נוּדה והורחק על ידי אחיו, כי נחשב כ"ברווזון מכוער". אחרי זמן רב, הגיע לחווה ברבור יפה תואר, והסתבר להם שזהו אותו "אח חורג", שבטעות הם חשבו - שהוא ברווז...

   מוסר השכל: אל תנסה להיות כמו כולם. עליך למצות את הכישרונות והפוטנציאל הטמון בך, ולא לבזבז אותו. אם תלך בדרך זו, תוכל לגלות שאתה אינך ברווז, אלא ברבור.

    על פי זה, נוכל להבין את חשיבות הדגל - המיוחד לכל שבט, כמתואר בדברי רבנו בחיי בפרשתנו (פרק ב): "היה להם י"ב מפות - מפה לכל שבט ושבט, והיו המפות משתנות בגווניהן וצבעוניהן חלוקים זה מזה. יהודה צבע מפתו כעין השמים - מצויר בה אריה, ויששכר צבע מפה שלו דומה לכחול - מצויר בה שמש וירח וכו'".

    יש בכך מסר עמוק: "הדגל" הוא ביטוי ליכולות והתפקיד האישי של המחזיק בו, כמו שמצינו בחז"ל שהמלאך יש לו רק תפקיד אחד ואינו עושה שתי שליחויות, ולשם כך הוא נושא את הדגל האישי שלו, כך התורה מטפחת את "גאוות היחידה" של כל שבט על ידי סמלים וצבעים על מנת שישתמשו בני השבט וינצלו את יכולותיהם האישיות - למען המטרה הכללית.

    גם צבא - מחולק לחֵילוֹת רבים ושונים, בעלי דגלים וסמלים המיוחדים להם, ומכל מקום, כולם משרתים מטרה אחת משותפת, ועומדים נכונים לפקודתו של מְפַקֵּד אחד. אי אפשר לזלזל בחשיבותו של אף חייל, כי לכל אחד יש תפקיד ומשמעות, ובלעדיו "המְכוֹנָה" איננה שלמה. משמע, אל לנו לדכא את התכונות האופי האישיות, כמו בהסכם שבין שבט יששכר לשבט זבולון: "שהיה זבולון עוסק בפרקמטיא, ויששכר עוסק בתורה, וזבולון בא ומאכילו" (בראשית רבה צ"ט).

    ומכאן, שגם הדרישה ל"שִׁוְיוֹן בנטל" - אינה דורשת שכולם יעסקו באותו דבר, שהרי ה"נטל" בעצמו - אינו שוויוני, וממילא, על כל אחד מוטל תפקיד מיוחד, המתאים לו - מתוך הנטל הכללי. החינוך ל"שִׁבְטִיּוּת", הוא החינוך לחיפוש אחר ה"עצמאות האישית" בתוך הכלל הלאומי.

    אם כן, התורה מחנכת אותנו: כן למְקוֹרִיּוּת, ולא לחַקְיָנוּת! אל תחקה ותנסה להדמות לאחרים, תהיה אתה, אוֹתֶנְטִי, תממש את הפוטנציאל שלך, תגשים את האיכויות המיוחדות לך, כל נסיון להיות מישהו אחר - נועד לכישלון.

    וכמו שמקובל בשם האדמו"ר מקוצק ז"ל:

    אם אני זה אני - בגלל שאתה זה אתה,

    ואתה זה אתה - בגלל שאני זה אני,

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

    אז, אני זה לא אני, ואתה זה לא אתה!

    אבל,

    אם אני זה אני - בגלל שאני זה אני,

    ואתה זה אתה - בגלל שאתה זה אתה,

    אזי, אני זה אני, ואתה זה אתה!

    בתקופה זו, אנו מציינים את האירוע הטרגי המפורסם: "שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד - מפני שלא נהגו כבוד זה לזה" (יבמות ס"ב:). כיצד קרה שתלמידי רבי עקיבא - שחרת על דגלו "ואהבת לרעך כמוך", נפלו בחוסר כבוד האחד לחבירו?

    לדברינו, אפשר שהם שללו וזלזלו בדרך שבה בחרו חבריהם בעבודת ה' - שלא תאמה את הדרך האישית שלהם, ועל כך נענשו.

    זהו המסר העולה מן האבלות הזו: עלינו "לנהוג כבוד" גם ב"שבטים" האחרים, גם אם יש הבדלים ב"שיטות העבודה" - בין עדה לעדה או מגזר למגזר, כל זמן שכולם משרתים את הגשמת האמונה היהודית באלוקים אחד ובתורתו - אין בכך פגם, ומחובתנו לכבד זה את זה.