בשבוע שעבר אירעה טרגדיה קשה, עם מותו של התינוק שנשכח במכונית. אין מילים לתאר את גודל השבר של האם והאב. חייהם שוב לא יהיו חיים. לא אותם חיים. אין מילים.
אך המקרה חשף בעיה חברתית חמורה, ובפרט בחברה החרדית. ואין בדברים הבאים, חלילה, משום ביקורת אישית כלפי האימא או האבא - כי כיצד בכלל ניתן לשפוט אותם - אלא השתקפות של אמת בסיסית מדאיגה ביותר.
בקושי עבר יום אחד מאז מותו של הילד, והאימא פרסמה פוסט בפייסבוק, ובו תיאור מצמרר של תחושותיה. כצפוי, וכמעט מטבע הדברים, התקשורת הכללית, תאוות הסנסציות, פרסמה בהרחבה את תוכנו של הפוסט. בתיאורים סוחטי דמעות, ניצלו הכתבים את הרגע. הם לא יחמיצו.
האימא והאבא התראיינו לכלי התקשורת. מדובר על יום או יומיים לאחר מותו של הילד. התקשורת מיצתה כל פרט באירוע הטרגי. למה האבא שכח. מה הוא עשה. מה הוא חושב. מה אומרת האימא. מה תוכניותיה. מה רגשותיה. מה המסר שלה לציבור.
בדבר המטריד ביותר, לא עסקו. איך זה קורה שרגע לאחר מותו של התינוק, באירוע טרגי כל כך, כבר מפרסמת האימא פוסט בפייסבוק? זו לא האשמה אישית. כי כאמור, לא ניתן בשום אופן לשפוט אותה. אבל האימא היא תוצר של אווירה סוחפת הפושטת בחברה הכללית, ומשפיעה על החרדים.
זירת האסון (צילום: תיעוד מבצעי מד"א)
מי היה מאמין שהנורמה בחברה החרדית תהיה, שלאחר מותו של תינוק תפרסם האימא פוסטים בפייסבוק, וההורים יתראיינו בכלי התקשורת? מי היה מאמין? מי היה מאמין שהורים שכולים, במקרה טרגי אחר, יפגשו לאזכרה מצולמת באתרים חדשותיים, כשהם מחויכים?
אני כבר לא מדבר מבחינה הלכתית. וגם לא על כך שלמשפחה חרדית יש פייסבוק. לא זה. אבל מדובר בדבר חמור הרבה יותר. יש כאן פשוט מפולת של הרגש. עד כדי כך, שאף אחד כבר אפילו לא מדבר על זה. זה פשוט מאוד. התינוק מת. כותבים פוסטים מצמררים. התקשורת כצמאת דם, עטה על המשפחה. סוף סוף יש על מה לדבר. המתים מכניסים קצת צבע בחיים.
הרי הם יודעים בוודאות שפרסום של פוסט, יגרור ראיונות סוחטי דמעות בתקשורת. זה הרי לחם להמונים. רייטינג. ריטיינג על חשבון תינוקות שמתים. מיהו הקורבן כאן? את הזיכרון של מי מכבדים, של המת או של עצמם? עם מותו של התינוק, אפשר להכריז על מותו של הרגש.
זו לא טענה על האימא. גם לא על האבא. אותם, בשום אופן לא ניתן לשפוט. מדובר על העידן. כתב אישום על עולם טהור וצנוע, עולם אמיתי, ההולך ואובד מאיתנו. על חורבותיו מתקומם עולם שמם ומעוות, שבו אפילו תינוקות מתים, הופכים לאירוע חברתי מרהיב.