אאא

    "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה' וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה. וַיִּצְעַק הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל ה' וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ. וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא תַּבְעֵרָה כִּי בָעֲרָה בָם אֵשׁ ה'" (פרק י"א פסוקים א - ג)

    בפסוקים הקצרים הללו, אנו נחשפים לחטא נוסף של עם ישראל - בתחילת מסעם אל תוך מדבר סיני. אך רב הנסתר על הגלוי: מה פירוש המילה: "מתאוננים"? ומהו מהות החטא שלהם?

    רמב"ן מבאר שהמילה "מתאוננים" - פירושה "כואבים ומצטערים", (כמו שאנו מוצאים באבלים ה"אוננים" על המת). הוא מסביר, שכיון שהתרחקו בני ישראל מהר סיני שהיה קרוב למקום ישוב ולראשונה נכנסו לעומק המדבר הגדול, הביעו דאגה וחרדה - על עתידם במדבר: "היו מצטערים בעצמם לאמר: מה נעשה? ואיך נחיה במדבר הזה? ומה נאכל ומה נשתה? ואיך נסבול העמל והעינוי? ומתי נצא ממנו?" והצער הזה כשלעצמו - היה עבירה!

   עדיין עלינו להבין, במה חטאו? לכאורה, זה חשש לגיטימי - לדאוג ולהצטער ממה שעלול לקרות להם במדבר. על כך, עונה רמב"ן: "ואמר "כמתאוננים" (בתוספת האות כ"ף) כי היו מדברים במר נפשם - כאשר יעשו הכואבים. והיה רע בעיני ה', שהיה להם ללכת אחריו בשמחה ובטוב לבב מרוב כל טובה אשר נתן להם, והם היו כאנוסים ומוכרחין מתאוננים ומתרעמים על עניינם".

    נראה בביאור דבריו, התביעה כלפיהם הייתה על כך שהם נהגו כדרך אנשים שיש להם סיבה להצטער ולכאוב, אף על פי שלהולכי המדבר לא הייתה סיבה לדאגה וצער! שהרי כבר ראו את השגחת ה' עליהם תמיד, והיה להם לסמוך שלא יעזבם ויניחם לגורלם. הם החליטו - בלא סיבה מוצדקת! להסתכל דווקא על "חצי הכוס הריקה", ולחשוב את עצמם כמתאוננים - כאנשים סובלים, ועל כך נענשו.

    משמע מדבריו, שה"מתאונן" מהמדבר - הוא מה שנהוג היום לכנות בשם: "קוּטֵר" - מתלונן סדרתי, נִרגן, יַלְלָן, רואה תמיד את החסרונות, ומביע חוסר שביעות רצון. אולי זו גם כוונת הספורנו שפירש: "כמתאוננים - על טורח הדרך. לא מתאוננים בלבם באמת, כי לא הייתה אצלם שום סיבה ראויה לזה - שיתאוננו. אבל היו מתאוננים בדבריהם - לנסות".

   (נחמה ליבוביץ ע"ה, בספרה "עיונים בספר במדבר" מבארת על פי זה, מדועהמילה "מתאוננים" נאמרת כאן בלשון "התפעל"? והתשובה, כי מצאנו הרבה פעמים שבניין "התפעל" מובנו: "עושה את עצמו", כמו: "יֵשׁ מִתְעַשֵּׁר - וְאֵין כֹּל, מִתְרוֹשֵׁשׁ - וְהוֹן רָב" (משלי י"ג), וכמו: "וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוֹנָדָב שְׁכַב עַל מִשְׁכָּבְךָ וְהִתְחָל" (שמואל ב' י"ג), על משקל "מִתְחַלֶּה" - עשה עצמך כאילו אתה חולה. וזאת, כדי להמחיש שהם אחראיים ל"אנינות" הזו, הם גרמו את האוננות והצער לעצמם).

    אך רש"י מפרש את החטא - באופן שונה. לדבריו, "אין מתאוננים אלא לשון - עלילה. מבקשים עלילה האיך לפרוש מאחרי המקום". לפירושו, הם חיפשו אֲמַתְלָה - כדי להתלונן עליה. ומביא לכך דוגמה נוספת מהפסוק בספר שופטים (פרק י"ד), בסיפורו של שמשון: "וְאָבִיו וְאִמּוֹ לֹא יָדְעוּ כִּי מֵה' הִיא כִּי תֹאֲנָה הוּא מְבַקֵּשׁ מִפְּלִשְׁתִּים".

    בעל ה"עקידת יצחק" (שער ע"ה) הולך בדרך דומה, ומדמה את המתאוננים - "לאשה הרעה אשר מאסה בבעלה ונתנה עיניה באחר, ובושה לפרש דברים שבלבה, והיא בודה מלבה שאינו זן אותה, או שאינו יכול, כדי לבקש "עילה" לומר - שטוב לה בבית אביה מבית בעלה, וזאת לא זאת! כי היא אינה חפצה בבית אביה - על דרך האמת, רק שמואסת את בעלה ורוצה להנשא לאחר שנתנה בו עיניה".

    לדבריו, המתלוננים העדיפו את "שחרור הנפש" שהיה להם בשהותם במצרים - למרות שהיו משועבדים בגופם, יותר מאשר "שחרור הגוף" הבא יחד עם שעבוד נפשם - אל עול התורה והמצוה. "אבל לפי שבושו והכלמו מלומר מדבר זה בפיהם, היו מבקשים תואנות ותלונות, יהיו להם עילה לומר כי טוב להם אז מעתה".

    אמנם, הם התיימרו להביע "ביקורת עניינית", אך למעשה, התביישו להודות על האמת - הם אינם מעוניינים לשאת יותר את עבודת האלוקים.

    ביטוי חד לתופעה זו נוכל למצוא בחטא המופיע מיד לאחר מכן: "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים. וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ" (פסוקים ד - ו)

    האם הם אכן קבלו דגים במצרים - בחינם?! וכבר נשאל במדרש בספרי (פיסקא פ"ז):"והלא כבר נאמר: "וְעַתָּה לְכוּ עִבְדוּ וְתֶבֶן לֹא יִנָּתֵן לָכֶם" (שמות ה) - אם תבן לא היו נותנים להם בחינם, דגים היו נותנים להם בחינם!?"

    לדברי חז"ל, מילה תמימה זו חושפת את המניע האמיתי לתלונותיהם: "מה אני אומר "חנם"? חנם - מן המצוות!" כלומר, מאחורי המילים היפות והמשכנעות של האספסוף - נמצאת אמת אחרת, שיצאה מפיהם - אולי ברגע של היסח הדעת: "חינם!"

    הם חפצו להסיר מהם את עול המצוות והשעבוד הרוחני, כדברי הגמרא בגיטין (דף י"ג.): "עבדא בהפקירא ניחא ליה" (עבד, בהפקרו - נח לו). מעתה, כל טענותיהם - אינם "סיבות", אלא "תירוצים" לרצונם הכמוס.