אאא

הרמב"ם בספר המצוות (עשה קצז) כותב כי מצוות ההלוואה היא מצוות עשה שמעלתה גדולה מאוד. כך גם פסק השו"ע (חו"מ סי' צז סעי' א) כי מצוות עשה מהתורה להלוות ממון לעני ואף לעשיר אם הוא נזקק לממון.

מצווה ההלוואה נלמדת ע"פ דברי המכילתא (משפטים יט) מהפסוק "אם כסף תלווה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנושה וכו"(שמות כב כד) לדברי המכילתא אין המילה "אם" בפסוק, נדרשת במובנה הרגיל, המורה על רשות, אלא משמעות המילה "אם" היא חיוב, המתאר כיצד יש לנהוג בעת או בעקבות מתן הלוואה לנצרך. בנוסף למצוות העשה כותב הספרי (פר' ראה פיסקא סד) כי מהפסוק "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע וכו"(דברים טו ט) נלמד כי אימוץ הלב וקפיצת היד מלהלוות לנזקק, הינה אסורה גם בלאווין.

דעת זקנים מבעלי התוספות (שמות כב כד) מבארים כי המילה "אם" המובאת בפסוק "אם כסף תלווה את עמי וכו" אומנם מורה על מצווה חיובית שיש לקיימה, אך החובה איננה חלה בכל תנאי ובכל מצב, מצוות ההלוואה והסיוע בהעמדת ממון לתקופת זמן קצובה, מותנית בכך שהלווה אכן יכול לעמוד בתשלומי ההחזר, כך גם מובא בספר חסידים(סי' תתנו) כי אם המלווה יודע שהוא יצטרך לבוא בדברים או לעורר מריבה עם הלווה בכדי שכספו יחוזר לו, אזי אין על המלווה חובה להעמיד הלוואה לנזקק.

החינוך (מצווה תפ) כותב כי הפסוק "השמר לך וכו " מדבר על איסור אימוץ הלב מלהלוות בהקשר של שנת השמיטה, בה החובות נשמטים ומתוך כך המלווה חושש לאבד את כספו, אך למרות שהאיסור נאמר בהקשר לשנת השמיטה, איסור אימוץ הלב וההימנעות מלהלוות לנזקק, שייך גם בזמן ששמיטת כספים נוהגת מדרבנן, ממילא יש איסור להימנע ממתן סיוע בדמות הלוואה, גם אם קיים חשש שמא החוב יישמט מכוח דין דרבנן של שמיטת כספים בזמן הזה. מדברי החינוך משמע כי איסור אימוץ הלב נאמר רק ביחס למי שחושש משמיטת כספים מדאורייתא או מדרבנן, אך אין איסור להימנע מלהלוות, שלא מתוך חשש של שמיטת הכספים.

כדברי החינוך הבין הלחם משנה (הלכ' מלווה ולווה פ"א ה"א) כי גם הרמב"ם סובר שאיסור התורה נאמר רק ביחס למי שנמנע ממתן הלוואה בגין החשש משמיטת כספים, אך הימנעות מהלוואה בגין סיבות אחרות, אינו נאסר ואין בו לאו מהתורה, עם זאת ברור כי הפותח את ידו ומעמיד הלווה לנזקק, מקיים הוא מצוות עשה של "אם כסף תלווה את עמי וכו" ואף מצוות גמילות חסדים שהיא מצווה נוספת למצוות ההלוואה( בעז"ה בשבועות הבאים נעמוד על ההבדל שבין מצוות גמ"ח למצוות ההלוואה).

ייתכן שסברת ספר החינוך והלחם משנה כפי שהבין את שיטת הרמב"ם, תובן על פי דברי החתם סופר (עמ"ס גיטין בדף לו ע"א) כי ביחס לשמיטת הכספים בשנת השמיטה, מבטיחה התורה "כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלוקיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך"(דברים טו י) , ממילא אין למלווה לחשוש מפני איבוד כספו בשנת השמיטה. לאור זאת אסרה התורה לקפוץ את היד ולהימנע מהעמדת הלוואה לנזקק, אבל בזמן ששמיטת הכספים נוהגת מדרבנן, ייתכן שההבטחה איננה קיימת, וממילא אין האדם מחויב להעמיד הלוואה, באם הוא חושש לאיבוד ממונו.

לעומת דברי החינוך ושיטת הרמב"ם ע"פ הבנת הלחם משנה, סובר הרבינו יונה (שערי תשובה שער ג סז) כי איסור ההימנעות מלהעמיד הלוואה לנצרך, חל תמיד ואין לו הקשר מיוחד לשנת השביעית ושמיטת כספים, להבנת הרבינו יונה איסור קפיצת היד מלהלוות שהוזכר בפסוק בהקשר לשנת השמיטה, רק מעצים ומגדיל את איסור ההימנעות מלהלוות בזמן שאינו קרוב לשנת השמיטה, משום שאם לקראת שנת השמיטה, בה קיים סיכון גדול  להחזר ההלוואה, אסרה התורה לחשוש מאיבוד הממון ולהימנע מלסייע בהלוואה, קל וחומר שבזמן שאינו קרוב לשנת השמיטה יש איסור לאמץ את הלב ולהימנע מלהלוות ממון לנזקק. מתוך הדברים עולה לכאורה מחלוקת ראשונים, האם איסור ההימנעות מהעמדת הלוואה נאמר דווקא בהקשר לשמיטת הכספים, או שהוא נאמר באופן כללי ובכל זמן.

האמרי יושר (ח"א סי מז) כתב, כי מצוות הלוואה נאמרה רק ביחס להעמדת ממון לתקופת זמן מסוימת, אבל השאלת כלים לתקופת זמן, היא אומנם מצוות גמילות חסדים, אך אין היא מוגדרת כמצוות הלוואה, ממילא לכאורה הימנעות מהשאלת חפצים, איננה אסורה מכוח האיסור של השמר לך וכו' (במקרים מסוימים הימנעות מלהשאיל אסורה מטעמים אחרים)

האמרי יושר מבאר כי הסיבה שהתורה הגדירה מצווה מיוחדת להעמדת הלוואה, נובעת מכך שיש איסור להעמיד כסף בשכר, דין זה נקרא איסור ריבית, על כן הורתה התורה, כי בכל אימת שהנצרך לממון יבקש להעמיד לו הלוואה, אזי יש לתת לו ולסייע לו, משום שאין לנזקק דרך אחרת להשיג ממון לתקופת זמן,  לעומת זאת ביחס להשאלת כלים, אין כל איסור להשאיל כלי תמורת תשלום, השכרת כלים היא מותרת ללא כל פקפוק , לכן המשאיל כלי בחינם מקיים מצוות גמילות חסדים, אך אין ההשאלה נכללת במצווה המיוחדת של העמדת הלוואה.

הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם הוראת הלכה למעשה.