אאא

זוג רכש דירה לפני נישואיהם, ונרשמה הדירה בחלקים לא שווים, כששני שליש נרשם על שם האישה, ושליש על שם הבעל.

לאחר כעשרים שנה הבעל הגיש תביעת גירושין מהאישה, כאשר לבני הזוג יש שתי בנות בוגרות, ולאחר  כשלש שנים הוא גם עזב את הבית.

הדיונים נמשכו זמן רב ולאחר כשש שנים בית הדין נתן פסק דין לגירושין, כאשר יש החלטה שחלק מהדיונים בנושא חלוקת הרכוש התבררו וידונו לאחר הגירושים.

אחד הדברים שנשאר בדיון בבית הדין הוא למי שייך וכמה שייך דירת המגורים של הזוג, היום הבעל מבקש לחלוק את הדירה בחלקים שווים ולא כמו  מה שנרשם, בטענה כי הייתה זו דירת המגורים המשותפת, ועל כן היא צריכה להתחלק בחלקים שווים על-פי פסיקת בית המשפט העליון בהלכות "חזקת השיתוף" שרואה בדירת הצדדים את גולת הכותרת של יחסי השיתוף, והיא תחשב לנכס בבעלות שווה.

בנוסף, טוען הבעל שבמשך שנים ביקש הוא לתקן את הרישום בטאבו, כך שהדירה תירשם בחלקיים שווים, רק האישה סירבה, עוד הוא טוען שהוא ביצע בדירה שיפוצים והשביח את הדירה, וגם שכל ההוצאות הקשורות לדירה מומנו על ידו במשך שנים

עוד מבקש הבעל לקבל מחצית מדמי השימוש של הדירה מיום שעזב את הדירה לצורך סידר הגט עד ליום פינוי האישה מהבית, כיון שלטענתו חצי מהדירה שלו, והוא היה נמנע מלגור שם בשל הליכי הגירושין הממושכים.

עוד מבקש הבעל שחוק "איזון המשאבים" שחל על בני זוג יבוצע בצורה לא שוויונית, כך ששתי שליש יהיה לבעל ושליש לאשה, דהיינו דרישה לקבל שני שליש מהזכויות של אשתו מהעבודה, וכן לקבל שני שליש בשאר הרכוש שנצבר, כאשר לדבריו רוב נטל הפרנסה נפל על כתפו משום  שלטענתו האישה לא תרמה מחלקה ליחידה המשפחתית כלום, וכל נטל טיפול הבית והילדים ופרנסת הבית נפל על כתפיו, ולא עוד אלא שאף הפקידה את משכורתה בחשבן נפרד.

מנגד, האישה טוענת לבעלות על כל  הדירה משום שהוריה מימנו את רכישת הדירה כולה, והוריה אף השקיעו בשדרוג הדירה, ומה שהדירה נרשמה בסופו של דבר בחלוקה של שתי שליש לאשה ושליש לבעל, הוא כדי למנוע מחלוקת, אך בעצם הדירה כולה של האישה.

מה עוד שהבעל התחייב בתמורה לרישום שליש על שמו להפקיד לחשבון המשותף שביניהם כספים שקיבל ממכירת הדירה שהייתה בבעלותו לפני הנישואין, אך הבעל לא קיים את התחייבותו, ועל כן יש לבטל את רישום הבעל כבעלים על שליש מהדירה.

ביחס לתביעה של הבעל לקבל מחצית מדמי השימוש, טוענת האישה שהבעל עזב על דעת עצמו, והוא יכול היה לחזור לדירה, והאישה לא מנעה זאת ממנו, כי הרי היא אף ביקשה שלום בית, ושתיקת הבעל היוותה לכאורה להסכמה למגורי האישה בחלקו שבדירה.

ומה שטוען הבעל שהיה סחבת בתיק הגירושין, זה בגלל מחדליו בהתנהלות המשפטית וזוהי הסיבה שגרמה לסחבת, והרי להלכה עד הגירושין הבעל חייב במדור לאשה, ולחלופין פירוק השיתוף חל רק לאחר פירוק השיתוף,

ועל הטענה שחוק איזון משאבים  יבצעו בצורה לא שוויונית, טוענת האישה כי היא תרמה רבות לניהול והחזקת הבית, היא עשתה את כל מלאכות הבית, טיפלה בבנות וגידלה אותן, עזרה בפרנסת המשפחה, וכך גם הוריה העבירו סכומים גדולים לתמיכה במשפחה.

פסק הדין                                              

לגבי הדירה, בית הדין רואה ברישום ברשויות, את קביעת הבעלות בנכס, והמבקש לשנות מהרישום נחשב למוציא מחברו עליו הראיה, ובית דין לא רואה צורך לברר מהו מקור הכסף לרכישת הדירה, היות ובית הדין קובע שהרישום הוא הקובע, ולא מקור הכספים,  וכשיש סתירה בין מקור הכספים ובין הרישום, יש לראות ברישום כנתינת מתנה, והרי האישה מודה שהרישום נעשה כדי לא לגרום מחלוקת, וטענתה שהבעל התחייב כנגד להביא תשלום עבור חלקו בשליש בדירה , לא הצליחה האישה להוכיח טענה זאת, ועל כן יש לדחות את טענת האישה לביטול הרישום של חלק הבעל בדירה,

 וביחס לטענת הבעל לקבל יותר מהרשום על שמו, קבע בי"ד כיון שהדירה נרשמה בחלקים לא שווים לפני הנישואין, והיום הבעל מבקש לשנות את הרישום ולהגדילו על חשבון חלקה של האישה, נחשב הבעל למוציא מחברו שעליו הראיה, וכיון שהבעל רוצה להוציא מחזקת "מרי קמא" הבעלים הראשון, והאישה נחשבת ל"מרי קמא" כיון שהיא מוחזקת ברישום בחלק הגדול, והרי בחזקת מרי קמא בקרקעות אין להוציא ללא ראיה, וישנם מספר אפשרויות שהבעל יכול לטעון על הגדלת חלקו יותר מחלקו שלפי הרישום, הדרך הנהוגה על פיי השו"ע להעברת בעלות בדירה זה במכר בתמורה או במתנה ללא תמורה אך ע"י מעשה קנין, ונפסק בשו"ע שקניין המתאים לנכסי נדל"ן הוא כסף שטר חזקה ובקניין סודר, ואם כן טענת הבעל שעשה שיפוצים בדירה והשביח אותה מהווה לכאורה טענה על קניין חזקה או כקניין כסף בתמורה לשיפוץ.

אך כידוע לא די בהעברת בעלות מעשה קניין, וצריך גם הסכמה בין המוכר לקונה או בין הנותן למקבל, והצד שטוען שנעשה פה קניין להעברת בעלות עליו להוכיח שהייתה פעולה כזו של מכירה או נתינה מצד הבעלים, והבעל לא זה מה שטוען שהשיפוץ שעשה היה לצורך עברת בעלות ולא נטען שהייתה כוונה למעשה קניין מצד האישה, להפך הבעל טוען שהאישה סירבה לבצע שינוי ברישום כאשר הוא ביקש זאת במשך שנים, ועל כן אין לראות את מעשה השיפוץ כמעשה קניין, וגם אין הבעל זכאי להחזר הוצאות על נכסי אשתו אם הוא נהנה מהשבחה,

ומצד דינא דמלכותא דינא ותקנות הציבור דהיינו ההלכה האזרחית, גם לא קמו לבעל יותר זכויות, משום שבחוק המקרקעין  נקבע שעסקה בנדל"ן טעונה רישום וטעונה מסמך בכתב, ואף שעל זוג הזה חל חוק יחסי ממון כיון שהם נישאו בשנת 1989, ואף שבחוק זה נקבע זכויות שוות, אך גם נקבע שם שנכסים שהיו בבעלות הצדדים לפני הנישואין לא יאוזנו במסגרת איזון המשאבים, ועל כן בדירה זו לא חל איזון משאבים במסגרת חוק יחסי ממון, אלא אופן הרישום הוא הקובע, וכשבני הזוג לא עשו הסכם ממון ביניהם חל חוק יחסי ממון, ורואים את הסדר איזון המשאבים המופיע בחוק כהסכם ממון עליו הסכימו הצדדים, ובהסדר איזון משאבים נקבע מפורשת שנכס השייך לאחד הצדדים מלפני הנישואין לא יאוזן.

ומצד הלכת "חזקת השיתוף" גם שם נאמר שנכס שהשתייך לאחד מבני הזוג טרם החיים המשותפים ייחשב לנכס חיצוני, שאינו נכלל בגדר "הקניין המשותף", ורק אם הנסיבות מלמדות אחרת, ואז יש לבעל לראות "דבר מה נוסף" מעבר לחיי הנישואין, שילמד על כוונה משותפת שהבעלות בדירה תהיה שווה בשווה, אך הוא לא עשה כן, ומעולם לא הוצג בפני הבעל מצג כלשהו על בעלות בחלקים שווים בנכס, וכל פסיקתו של בית המשפט אף שהיא לא נקבעה להלכה שיש אפשרות שדירה מלפני הנישואין אף שנרשמה על צד אחד יזכה הצד השני בחלקים בדירה שאינם רשומים על שמו, זה רק אם נוצרה הוכחה על קיומו של "הדבר הנוסף".

ועל טענת הבעל שאין לחלק את שאר הזכויות שהצדדים צברו  שווה בשווה, מכיוון שלטענת הבעל לא היה שיתוף בין הצדדים, כשזה לכאורה סותר את הבקשה של הבעל לחלוקה שווה בדירה בטענה שהיה שיתוף מוחלט ברכוש, וגם האישה הרי עקבית בדעתה שהייתה שותפה מלאה לניהול משק הבית, והבעל לא עמד בנטל הראיה הנדרש להוכיח כנגד הכחשת האישה, ואין לבית הדין הוכחה חזקה שמראה על קיום נסיבות מיוחדת שיש בהם כדי להורות על שינוי האיזון, או החלוקה באופן אחר,

אך הדיינים קיבלו את טענת הבעל לעניין דמי השימוש, וחייבו את האישה לשלם לו סכום חודשי בגובה שליש מערך הדירה החל ממועד הגירושין,

לסיכום אין לבעל חלק בדירה מעבר למה שנרשם על שמו, והאישה תקבל שני שליש ממכירת הדירה ואת היתר הבעל.

הנלמד מפסק דין זה הוא שרישום של נכס משקף את רצון הצדדים יותר מכל הבטחה או התנהלות בשטח, ובכל הסכם שנעשה. יש תמיד לקחת בחשבון שאם יהיה בעיה בנוסח ההסכם, הרישום הוא זה שיכריע בסופו של יום את כוונת הצדדים, כמו כן שימו לב שלאחרונה, רואים אני שחלק גדול מהרכבים של בתי הדין הרבנים מחילים את ההלכות האזרחיות באולמם, ועל כן כשמגישים את תביעת הגירושין גם לבתי הדין הרבני, יש להתייחס להלכות האזרחיות.

עדכון פסיקה זו נכתב על ידי עו"ד לדיני משפחה יהושע דוב פלדשטיין

* הכותב לא ייצג בתיק.

** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.