אאא

למכובדי ורעי, נעים זמירות,
ר' מנחם מרדכי הלוי אירנשטיין

בשבוע האחרון יצא לי להשתתף באירוע נכבד ולהאזין לראשונה לפאר יצירותיך. לחן וקומפוזיציה מופלאה שלך על הפסוק "ובנוחה יאמר" אותו הלחנת בשנים האחרונות לרגל סיום כתיבת ספר תורה שהכנסת בהדר. לא אגזים אם אכנה זאת יצירת מופת של פעם ביובל שנים. ואולי אף יותר.

הניגון, לימדנו רבינו ה'שפת אמת', כמו החיים. יש בו עליות ומורדות, מוקשים ופתלתלות, מישורים וגבעות. ועולם הנגינה סמוך להיכל התשובה, שבכוחו של ניגון ניתן לדלג מהיכל להיכל. וכבר היה הרה"ק מפיאסצנא הי"ד בעל 'חובת התלמידים' ממשיל ניגון טוב לסולם באמצעותו ניתן לעלות עד לרקיע.

מכיר אני ויודע עשרות ואולי מאות מלחניך משובבי הלב ומעוררי הרגש שהיוו סולמות לרקיע. לחנים שחוברו במשך יותר מיובל השנים בהן הנך ניצב מול ארון הקודש ומחבר פירוש למילות התפילה, ובייחוד, מחבר ליבות בני ישראל לאביהם שבשמים. חמישים שנה שיהודים בעולם מתעוררים לתשובה, לכוונה בתפילה, למעשים טובים בזכות הפירוש שלך. בזכות התווים שחיברת והפכו חלק בלתי נפרד מהתפילה, מזמירות השבת והחגים באלפי בתי ישראל.

האב בכה: "בתי היקרה, אני מבטיח לומר עלייך קדיש בכל יום" (צילום: ישראל כהן, כיכר השבת)

נטעת ברגש קודש אלפי מוטיבים חדשים, צלילים ותווים שלא שמעתם אוזן מעולם. טבעך יצא על פני העולם היהודי כולו. כמעט אין בית שלא שרים בו את "אתה בחרתנו" או את "ושאבתם מים בששון" ועוד רבים וטובים. לאחר 'פרחי בני ברק', מקהלת 'שירה חדשה' ו'פרחי יוהנסבורג' – עוד המשכת לחדש ולהביא אורה ושמחה, תשובה ורצון טוב בלב המונים.

אבל, 'ובנוחה יאמר' שבה את ליבי, אולי יותר מכולם. יצירה שיש בה הכול: עליות ומורדות, רגש ושמחה, גיל ובכייה. 'ובנוחה יאמר' כמו האדם, עולה ומטפס, מצליח ומעפיל, משיג ומתקדם. ואז בבת אחת – ולפעמים תרתי משמע – צולל ויורד, נסוג ועוזב, נשבר ומתרסק.

'ובנוחה יאמר' נאמר בעת מסע הארון. בני לוי נשאו את ארון ברית ה' וקראו פרק בכלי שיר לכבודו. גם כשהוא נח וגם כשהוא נסע. על פי ה' יחנו ועל פי ה' ייסעו. בשעות עלייה ובשעות ירידה, בזמני גאות ובזמני שפל, בימי נסיקה ובימי נסיגה – תדיר שרו את שיר השם: "שובה ה' רבבות אלפי ישראל". כל יחיד בישראל הוא חלק אנושי מפאזלו של בורא העולם. גם מי שהרחיק, גם מי שנאבד, גם מי שהתנתק – שובה השם. בנים אתם לה' אלוקיכם – אפילו שוגגים. אפילו מזידים. אפילו מוטעים. ואדם, כל אדם, טועה במשהו.

מהניגון למדנו כוחה של השקעה שאינה נאבדת. יושב אדם ברגע טוב וכותב שיר ברגש, ויובל שנים אחר כך מושר הניגון בפי ובלב המונים, מעורר רבים לדורי דורות. כך כל רגש יהודי, כל תפילה ודמעה של אב ואם לעתיד וגורל ילדיהם אינה הולכת לריק ולאיבוד. כל פרק תהילים וכל לימוד בוודאי עומדים להם לזכות בעלמא דקשוט, שם אין כל הסתרות. מחיצות. מפרידים. כל דמעה, כל תפילה, כל רצון טוב – נאצרים ונארגים בארמונו של מלך מלכי המלכים לעטרת תפארת.

ההספד של הבת (צילום: ישראל כהן, כיכר השבת)

בעולמנו האפל והשפל קשה לראות את הטוב הגלום והצפון בכל נפש יהודי. 'ובנוחה יאמר' – רק כשאדם עוזב את העולם בלא עת, הרי זה יוצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו, כי גם הדברים הפשוטים אותם אנו מתיימרים להבין – רחוקים מהבנתנו הדלה המצומצמת והבלתי מושגת. והלא כך למדנו בבית מדרשו של אור שבעת הימים כי כל נפש, גם המלוכלכת, המאובקת והמרוחקת – היא יהלום בכתרו של מלך, נשמה החצובה מתחת כיסא הכבוד.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

ומהארון למדנו כי גם בחנייה אומרים שירה. גם בחיים ואולי במוות הצטווינו כך: לברך על הרעה כשם שנברך על הטובה. זו ההזדמנות להודות לה' על השנים הטובות הנעימות והיפות. והימים הראשונים לא יפלו. לא. לא שוכחים את העבר. לא מבינים את ההווה. לא יודעים את העתיד.

מכל מאות לחניך וניגוניך, מנחם, לא בחר אלוקים כי אם את אותם 'שיריים' שלא בוטאו מעולם בלחן מוכר, באותם תווי הלב שמעולם לא הפכו לניגון ובאותם צלילי הנשמה שמעולם לא הבשילו לכדי שיר פשוט, כזה הנכתב תווים על גבי מחברת, לבינה על גבי אריח, שחור על גבי לבן. "הבוחר בשירי זמרה", אמר הרה"ק רבי שמחה בונם מפרשיסחא זי"ע: הש"י בוחר בשיירי הזמרה שנותרו על לב. והלב מלא על גדותיו. והעין טרם יבשה.

ובנוחה – בשעת מנוחה כואבת ומייסרת, יאמר שובה ה' – רחם נא על הנשארים ותלקט פזורי שברי הלב ואך מנוחה והשקט ישכנו באוהליכם תדיר.

ובת קול מהדהדת: 'מנחם העניך'ס יצווה'. את ביתו אחריו, ושמרו דרך ה'.

ידידך,
אברהם דוב

  • הטור המלא פורסם בעיתון "בקהילה"