אאא

מכירה בהקפה יכולה להיות דומה להלוואה, משום שכשהמוכר נותן את הסכמתו לקונה שלא  לשלם במזומן ולדחות את התשלום למועד מאוחר יותר, המוכר מעמיד את חוב תשלום הקניה כהלוואה. לאור זאת יש להסתפק האם מכירה בהקפה יכולה להיחשב כהלוואה אשר מתקיימת בה מצוות הלוואה מדאורייתא של "אם כסף תלווה את עמי"(שמות כב כד).

המשנה במסכת שביעית (פרק י משנה א) אומרת שחוב הנוצר ממכירה בהקפה, אינו נכלל במצוות שמיטת כספים. נחלקו הראשונים מדוע אשראי שהמוכר מעמיד לקונה, אינו נכלל במצוות שמיטת החובות. תוס' במסכת כתובות (נה ע"א ד"ה ולשביעית) סוברים  שלמרות הדמיון המסוים שיש בין מכירה בהקפה למתן הלוואה, בכל זאת אין לראות בהעמדת אשראי כהלוואה, וממילא הקפת החנות איננה נשמטת בשביעית. הרמב"ם בפירוש המשניות על מסכת שביעית מבאר, כי המוכר בהקפה אינו מעמיד את דמי המכר כחוב, אלא יש לראות את ההקפה כהסכמה משותפת של המוכר שרק לאחר הצטברות סך קניות מסוים, הקונה יפרע את כל דמי המכר כאילו נעשתה קניה אחת שהתפרשה על פני כמה ימים או שבועות, לכן בעת דחיית התשלום, לא נוצר חוב משום שטרם הגיע המועד המוסכם לחיוב.

המשנה ראשונה על מסכת שביעית הביא את דברי המרדכי שסובר כי שאלת הגדרת המכירה בהקפה, תלויה באופן שבו המוכר כותב בפנקסו את העסקאות המצטברות. אם לאחר כל מכירה המוכר כותב את גובה דמי העסקה בפנקסו, אזי יש לראות את המכירה בהקפה כהלוואה, משום שהמוכר תירגם את העסקה לשווי ממוני ומבחינתו הקונה חייב לו כעת סך מסוים של ממון, אך אם המוכר ציין בפנקסו את כמות המכר, כגון ק"ג תפוחים וכוד', אזי אין לראות ההקפה איננה מוגדרת כהלוואה וכהעמדת אשראי, משום שהמוכר לא תירגם את העסקה לשווי ממוני.

הבית יוסף (חו"מ סי' סז סע"ק יט) על פי הבנת הסמ"ע (שם סע"ק כו) סובר כי הקפת החנות איננה נשמטת בשביעית, משום שבדרך כלל המוכר מעמיד אשראי לתקופת זמן ארוכה, וממילא העמדת האשראי  נחשבת כהלוואה שמועד הפירעון שלה הוא לאחר שנת השמיטה, ואין המלווה עשוי לנגוש בלווה (בקונה) בשנת השמיטה, בהלוואה כזו סוברים חלק מהפוסקים כי אין מתקיימת בה שמיטת כספים, ולכן העמדת האשראי של המוכר איננה נשמטת בשנת השמיטה.

לאור הדברים עולה כי קיימת מחלוקת בראשונים האם מכירה בהקפה מוגדרת כהלוואה ( יש לציין כי הרבה מהאחרונים (עיין בקהילות יעקב שביעית סי' כד) האריכו לבאר שהבנת הסמ"ע בדברי הבית יוסף איננה להלכה וכי בשולחן ערוך חזר בו הבית יוסף מהבנה זו). ממילא לשיטת התוס' והרמב"ם מוכר שמעמיד אשראי לקונה מקיים בכך מצוות גמילות חסדים, אך אין הוא מקיים בהעמדת האשראי מצוות הלוואה של "אם כסף תלווה את עמי" משום שהקפת החנות איננה מוגדרת כהלוואה, אך לשיטת הבית יוסף על פי הבנת הסמ"ע, המוכר מקיים בדחיית התשלום את מצוות ההלוואה.

החפץ חיים באהבת חסד (פרק ב סעי' ה) פוסק כי חנווני שמוכר בהקפה אינו מקיים בכך את מצוות "אם כסף תלווה את עמי", משום שהקפת החנות איננה מוגדרת כהלוואה, אך מכל מקום בעת ההקפה המוכר מקיים מצוות גמילות חסדים ביחס לאותם לקוחות אשר זקוקים להעמדת האשראי.

פעמים בשלב מסוים המוכר חוזר בהם מההסכמה להעמיד אשראי משום שהוא צריך את הכסף לקניית סחורה חדשה או מכורח קשיי מימון ונזילות.  יש לבחון האם מותר למוכר לחזור בו, שהרי גם אם לא מקיימים מצוות ההלוואה בהעמדת אשראי, אך יש קונים אשר מסתמכים על הסכמת המוכר וממילא ייתכן שקיים איסור לשנות מדיברו  (וזאת מלבד השאלה העלולה מסוגיית נדר לקיים דבר מצווה).

נפסק להלכה בשולחן ערוך (חו"מ סי' רד סעי' סז-סח) כי יש לאדם לעמוד בדיבורו וכל החוזר בו מהסכמותיו, אין רוח חכמים נוחה הימנו (במקרים מסוימים החוזר אף מתחייב בקללת מי שפרע מדור המבול הוא יפרע ממי שאינו עומד בדיבורו), כמו כן המבטיח לחברו מתנה מועטת אין לו לחזור בו מדבריו משום שהחבר מאמין וסומך דעתו כי הוא יקבל את המתנה, אך במתנה מרובה אין המבטיח שחוזר בו מוגדר כמחוסר אמנה, משום שחברו לא סמך דעתו והוא אף פקפק באמיתות כוונותיו  של המבטיח. החתם סופר (שו"ת חו"מ סי' קב) דן במקרה בו אדם הבטיח לחברו מתנה, אך עד שהמבטיח פרע את הבטחתו, השער התייקר וכעת המתנה מוגדרת כמתנה מרובה שהמבטיח מתקשה לעמוד בה ולממש את הבטחתו. בתוך דבריו מביא החתם סופר את מחלוקת הרמ"א והש"ך אם המבטיח יכול לחזור בו, אך נראה מדבריו כי להלכה נוקט החתם סופר להקל כדעת הש"ך ואין המבטיח יהיה מוגדר כמחוסר אמנה שאין רוח חכמים נוחה הימנו.

לאור הדברים עולה כי מוכר אשר הבטיח להעמיד אשראי ללקוחותיו, אך בשלב מסוים הוא נתקל בקשיים כלכליים שאינם מאפשרים לו לעמוד בהבטחתו, לכאורה לשיטת החתם סופר יהיה למוכר מותר לחזור בו ולהפסיק את מבצע העמדת האשראי ודחיית התשלומים.

הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם הלכה למעשה.

לתגובות stern1416@gmail.com