אאא

כולנו קוראים את הכותרות ונעצרים. לרגע לא מאמינים, רגע אחר כך מתרגלים, וברגע שלאחריו כבר מסיקים מסקנות. מסקנות על אותה ישיבה ספציפית. מסקנות על כל עולם הישיבות. ואף מסקנות על כל הדור וקלקוליו.

מה עובר לנו בראש שעה שעינינו מרצדות על המילים הכל כך מפתיעות?

אנו רואים בעיני רוחנו בחור ישיבה עדין ונעים הליכות, הבן של השכן מהקומה למעלה. בחור רציני לכאורה אשר יושב בישיבה בספסל אחד עם בננו שלנו. הוא פותח את יומו בתפילה בישיבה, אחר כך הוא יושב לארוחת בוקר בחדר האוכל של הישיבה, משוחח ברוגע על הבחור מהחדר לידו שהתארס אתמול. אחר כך הוא עולה לבית המדרש ושוקע בלימודו עד הצהרים. אחר כך סדר ב‘ אחר כך סדר ג'. ואז לפתע יום אחד הוא סוגר את הגמרא, מניח אותה בארון ונפרד זמנית, יוצא לנתב"ג, נוחת באיזו מדינה, וימים מספר לאחר מכן הוא חוזר לארץ כשבידו אלפים רבים של כדורי אקסטזי. התכנית שלו מושלמת. לעשות את המכה הגדולה. למלאות את החשבון בנק אחת ולתמיד, לחזור לישיבה, ומעתה להמשיך ללמוד ברוגע. ממש תורה וגדולה במקום אחד.

כאן אנו נותרים מופתעים ומבוהלים.

אם אכן זה כך אולי זה באמת הבן של השכן מהקומה למעלה. ומה מבטיח לנו שהבן שלנו אשר שוקד על תלמודו באותה ישיבה עצמה לא יעשה גם הוא כך בעוד חודש. הרי גם לזה לא היינו מאמינים אם זה לא היה כתוב במפורש. 

אז זהו שלא.

מומלץ לכולנו להישאר עם הדעה המוקדמת והישנה, מאשר להחליף אותה בדעה חדשה המבוססת על זעקות האימים של כותרות החדשות. 

המקסימום אשר ניתן ללמוד מכותרות החדשות הוא לסייג מעט את ההכללות הכל כך מוחלטות של הדעות המוקדמות, ולהבין שהכל יכול לקרות. מכאן ועד להסיק מסקנות הפוכות הדרך עוד רחוקה. 

מדוע? משתי סיבות. 

הסיבה הראשונה קשורה להבנת הנקרא. לעולם לא נקרא בחדשות על אירוע שגרתי. אין כותרת שמספרת על יום ללא פיגוע אלא אם כן פיגועים הפכו להיות שגרה יומיומית באופן מוחלט עד כדי הפתעה ביום ללא פיגוע. 

לכן סיפור טוב ככל שיהיה לא רק שאיננו מדד אמיתי למציאות אלא להיפך, הוא מדד לכמה המציאות שונה ממנו, לכמה הפתעה טמונה בו. 

האגדה מספרת על גורי האריה הסקרנים אשר יצאו ביום מן הימים לסיור בעיר הגדולה. צעדו בשדרות, וטיילו בגנים, שלווים ומאושרים. כשהגיעו למוזיאון האמנות נחרדה שלוותם. הם ראו ציור עתיק יומין אשר טרד את מנוחתם. בציור נגלה להם שמשון הגיבור עב זרועות אוחז בלסתותיו של אריה וקורע אותו לגזרים. הם נסו משם כל עוד נפשם בם, חוששים לחייהם מפני גזע האדם העז והאדיר. כאשר שבו הם אל היער אל אביהם האריה רועדים ומפחדים, מספרים לו במקוטע את הציור הנורא אשר ראו עיניהם, הוא גיחך בזלזול. בואו אני אלמד אתכם כלל לחיים, הוא אמר. כאשר כל הארץ תרעש על סיפור או כאשר יטרח צייר לצייר איזו אפיזודה, דעו לכם כי המציאות היא להיפך. כי כאשר אריה טורף אדם אין בכך חידוש, ציור כזה יהיה משעמם ובנאלי. ואם תלוי במוזיאון ציור של אדם שהורג אריה, כנראה שהאריה הוא החזק מבין שניהם. כנראה שאדם שמנצח אריה זו היא תופעה משונה. עתה יכולים אתם להיות בטוחים בעצמכם כפליים אם גם האדם מבין כי האריה חזק ממנו. 

ואם הכותרות מרעישות על בחורי ישיבה שנתפסו מבריחים סמים, בואו נזכר לרגע כמה מפתיע זה על רקע ים בחורי הישיבות אצילי הנפש ועדיני ההליכות. 

הסיבה השניה קשורה להבנת דרך פעולתה של התקשורת. ותפקידה הראשון של כתבה חדשותית היא להיות נקראת, היא לא נכתבה עבור הפרוטוקול, כמו שתפקידו של אוכל להיות נאכל ולא להיארז ולהישמר במקרר. והדבר הראשון במעלה שיגרום לכתבה להיקראות היא שהיא תהיה מעניינת ולא שגרתית. חדשה מסעירה צריכה לעסוק בשחור ולבן שלא כמו החיים האמיתיים אשר הם בעיקר אפורים. בשביל זה תמיד אדם שזכה בלוטו יהא מתואר כמי שהיה קודם לכן עני מרוד, ואדם שהפסיד את כל הונו תמיד יהא מתואר כמי שהיה לפני כן מעשירי תבל. כי את מי מעניין לקרוא על אביון שהפסיד את פרוטותיו או על ביל גייטס שזכה בלוטו והוסיף שני מליון שקל להונו. 

אפשר להוכיח את הנקודה בצורה פשוטה. נבחן כל כותרת של כתבה חדשותית שהייתה פעם או שתהיה, ואחר כך נקרא את הכתבה עצמה. תמיד המתואר בכתבה יראה כמו הסתייגות והתנצלות על הנאמר בכותרת. אף פעם הכותרת לא תשקף את מורכבותה של הכתבה, היא תהיה חד משמעית ושערורייתית. אחריה תבוא הכתבה ותסביר את המציאות המורכבת למי שהיא באמת מעניינת אותו. אם היה אפשר להכניס הכל בכותרת לא הייתה נצרכת כתבה. 

תפקידה של כותרת אינה אלא לפתות אל הכתבה. ההפרש בין המציאות לכתבה הינו לפחות כמו ההפרש בין הכתבה לכותרת אשר מתנוססת מעליה. 

לכן משום מה נראה לי סביר להניח כי דווקא מי שהכיר את אותם בחורי ישיבה לא הופתע כל כך כאשר שמע על זה. מבחינתו היה זה יותר כמו תשובה על הרבה שאילות על אותם בחורים הכי לא בחורי ישיבה שגרתיים ועדיני נפש, תמיד היה נראה לו מוזר היכן הם מסתובבים ומי הם הטיפוסים אשר סביבם ומדוע הם עוד בישיבה בכלל. לא נראה לי כי מי שהכיר אותם נפל מהכסא מרוב פליאה כיצד יכול להיות שהם יעשו כך. 

הלוואי ואתבדה.

אם נצטרך לסכם את זה בקיצור ולהסיק מסקנות אז כך: אם קראנו היום בכותרת אדומה וזועקת "פיגוע דקירה בירושלים", זה אומר שבסך הכללי המצב ברחובות ירושלים עדיין בטוח יחסית, פיגוע עדיין נחשב להפתעה, ואתם מוזמנים להמשיך להסתובב בעיר. אך אם קראנו בשולי העיתון ידיעה קטנה ושולית על פיגוע נוסף בשער שכם, אזי אם חיינו יקרים לנו כדאי שנדיר את רגלינו משם, מסתבר שזה דבר שבשגרה. 

לראיה: נביט לרגע בגודל האותיות ובצבען האדום כאשר מבשרות הן על פיגוע דקירה בתל אביב, ולעומת זאת נציץ בשולי העמוד באותיות הקטנות והשחורות המעדכנות ביובש על פיגוע ירי באיזור חברון. ואף אחד מאיתנו לרגע לא יטעה לחשוב שתל אביב הפכה להיות מסוכנת יותר מחברון. כולנו מבינים היטב היכן מומלץ יותר להסתובב עם שכפ"ץ.

הכותב הוא בחור ישיבה.