אאא

"נזכור ולא נשכח" הדהד קולה של בתה הבכורה של אסתי ויינשטיין ז"ל בהספד שנשאה בהלווייתה של אמה. 

ואכן סיפורה של אסתי ויינשטיין, שהשיבה נשמתה לבוראה בשבוע שעבר, הוא סיפור אנושי מזעזע שאסור לדלג עליו.
בשבוע האחרון ובימי ה'שבעה' פרץ סיפורה לתודעתנו. ערוצי התקשורת כולם דיווחו וניסו לפענח את התעלומה. 

אסתי אכן עברה מסע חיים לא פשוט. היא ניצבה בפני קונפליקטים אינסופיים, שכנראה לא היו בה די כוחות נפש להתמודד איתם. 

לעיתים גורלן של נשמות גבוהות מתבטא בחוסר יכולת להתמודד עם המציאות. דווקא במותה הצליחה אסתי לעשות את מה שניסתה בכל כוחה לעשות בשנותיה האחרונות ולא הצליחה. בהלווייתה היא זכתה לקדש שם שמים.

"נזכור ולא נשכח", הבת של אסתי וישנטיין סופדת (צילום: ישראל כהן, כיכר השבת)

בדברי ההספד של אביה הכואב, ניכרו דברי אמת. ניתן היה להבחין באהבה אמיתית וכנה, אהבה של אב לבת. כאב על אובדן, צער נוראי על חלל שלא ניתן להכלה.

בחסידות גור, המושמצת כל כך בימים טעונים אלו, דווקא שם, הפגינו שאר רוח, התנהגות למופת של כבוד לאחר, לשונה. 

הם עמדו אלו לצד אלו, כשתהום אידיאולוגית פעורה ביניהם, וליוו את אסתי בדרכה האחרונה, ולבקשתה אפילו עם פרח ביד. מחלו על כבודם ועל כבוד תורתם וקידשו שם שמיים ברבים. 

אין ספק שזכות זו עמדה לה עת נפרדה לעולם האמת.

***
אסתי מייצגת את אותן נשים בחברה החרדית שלא מצליחות ליישר קו עם ערכיה, תקנותיה ודרישותיה. כל אחת וסיבותיה עמה. 

גם אני הייתי שם.

גם אני למדתי בסמינר חרדי. התחתנתי בגיל 18 בשידוך. אבל אני, דווקא בפעם השנייה, כחילונית, נשאתי למי שהיה חסיד גור ויצא, גם הוא, בשאלה. גם בחצר החסידית שאליה השתייכתי היו "תקנות" - תספורת לאישה, קוד לבוש, חינוך ילדים ביידיש ועוד. הפער בין התקנון לבין ההתנהלות היום יומית, הטריף גם אותי. 

יצאתי לחפש את האמת.

שאלתי, חקרתי, דרשתי. לא הייתה אבן שלא הפכתי. קראתי ספרים ודיברתי עם אנשי מוסר וחינוך, ובצר לי, כשראיתי שלא קיבלתי מענה, חציתי את הקווים... 

הייתי אז מטופלת בשתי בנות, בנות 8 ו-10. 

העזיבה שלי והגירושים מאביהן לא הייתה הפתעה עבורן. הן היו חלק ממני לכל אורך הדרך הקשה. למרות שהיו ויהיו פסיכולוגים ואנשי חינוך, נאורים יותר ונאורים פחות, שיגידו שאין לשתף את הילד בתהליך, אני סברתי אחרת. האמנתי אז וגם היום שילד הוא חלק בלתי נפרד מהתהליך. ילד שהוא עצמך ובשרך, ילד שהוא כל עולמך, חייב להיות שותף לדרך.

ואכן הלכתי עם האמת שלי עד הסוף.

שיתפתי אותן וסיפרתי להן הכל. מעולם לא הרחקתי אותם מאביהן, הוא היה חלק בלתי נפרד מהן. 

למרות שהקרובים לי ביותר ניהלו נגדי מלחמת חורמה, להוציא את הבנות ממני, לא נכנעתי.

השבתי אש, תמיד האמנתי שמה שטוב עבורי טוב עבור בנותיי.

פריקת העול לא הייתה משאת נפשי. חיפשתי את האמת. רק משלא מצאתי אותה במקומות החרדים שבהם נולדתי וגדלתי, חיפשתי דרך אחרת.

***

את קבלת הפנים הצוננת שהכינה לי החברה החילונית, שכל כך השתוקקתי להסתופף בשעריה, לא אשכח.

כבר בצעד הראשון שעשיתי בית המשפט החילוני, מעוז החופש הצדק והמוסר החופשי, שידר לי שאולי טעיתי. שופטת חילונית, שהאמנתי שהיא אמונה, כביכול, על עקרונות חופש האדם, טובת הילד ועוד ערכים שחיפשתי למצוא, פסקה שעשיתי דין לעצמי וביצעתי חטיפה רוחנית. כך קבעה!

אילו הייתי הולכת לבית דין רבני והייתי מקבלת כזאת פסיקה, הייתי טוענת שזהו מוסד ארכאי וחשוך. אך את היריקה והאכזבה קיבלתי דווקא מאחד מסמליה המובהקים של החברה החופשית שאליה כל כך רציתי להשתייך.

כמובן שערערתי על הפסיקה והמשכתי להילחם על הזכות לגדל את בנותיי. איבדתי ממון רב אך לבסוף זכיתי.

מעולם לא ניתקתי אותן מהחברה החרדית. הן שמרו על קשר הדוק עם אביהן והמשפחה המורחבת שלו.

זה לא היה קל כי לעתים הן ספגו את כל האש עבורי.

אך, לא רציתי שיאבדו בשום אופן את הקשר למשפחה. כך למשל גם כשחיו כחילוניות גמורות, ולמדו כבר בתיכונים נחשבים ו'אליטיסטים', הן לבשו בגדים צנועים ונסעו לראש השנה ל...רב'ה עם אביהן. 

לי זה דווקא נראה נכון.

באותה תקופה נישאתי בשנית, אך הפעם מתוך בחירה. טעיתי לחשוב שבגלל שהכרתי את בעלי הראשון בשידוך, לא צלחנו.

אבל הנישואים השניים, עם בעלי שנטש את משפחתו וילדיו, ויצא כמוני בשאלה, התבררו כבר מתחילתם כשגיאה נוראית שטפחה על פניי יום אחר יום. קשה היה לי להודות בטעותי ולכן משכתי את סבלי עוד ועוד.

החופש שכל כך ביקשתי לעצמי, הנאורות, הקידמה, הרצון לחשוב אחרת, כל זה התנפץ כלא היה. מהר מאוד גיליתי שלחברה החילונית אין שום דבר להציע, לא לי ולא לאחרים. בדקתי הכל, ניסיתי את מוסדות החינוך שלה, את התרבות, את פיקציית החופש, הכל מותר הכל אפשר.

כל זה התברר לי כמקסם שווא, אחיזת עיניים.

מצאתי את עצמי כלואה, במשך 10 שנים, בכלא שייצרתי ממש במו ידי ועדיין מחפשת דרך, מחפשת את האמת.

לא הנחתי לעצמי...

חשבתי שאולי החיים הקודמים היו תוצאה של החברה ולכן הם נכשלו אז, ובוודאי החיים שאבחר ללא שיקולים חברתיים יהיו טובים יותר. נכשלתי.

מסובב כל הסיבות אדון כל העולמים, הביא אותי למסקנה אחת ויחידה, לא בלי חתחתים ומהמורות, לא בדרך קלה, עם מחירים קשים וכואבים, אבל לבסוף הבנתי בידיעה שלמעלה מן הדעת, שעבד ה' לבד חופשי הוא.

לתהליך זה היו שותפים ילדיי היקרים לי מכל. 

ריבון עולמים עזר לי שאחרי 10 שנים הם חזרו, יחד איתי, את כל הדרך חזרה, למקום טוב יותר, גבוה יותר, שלם ונקי יותר. ברוך חיי העולמים.

*הכותבת היא מחברת הספר 'טאטע'.