אאא

אחרי ארבעים שנות מסע על-טבעי במדבר, משהו משתנה. מרים הנביאה מסתלקת לעולמה, ואיתה נעלמת הבאר, שהשקתה את העם בזכותה.

ואין לעם מים לשתות.

נעמדים משה ואהרון לפני השם ומתפללים על העדה הצמאה, והשם מצווה את משה להקהיל את העם מול איזה סלע, ולדבר אליו על מנת שיצאו ממנו מים. ואז אירעה הטעות – משה רבינו מכה את הסלע בִמקום לדבר אליו. אמנם בעקבות ההכאה יצאו מים מן הסלע, אבל בגללה נענשו משה ואהרון בעונש חמור ביותר – הם לא יזכו להיכנס לארץ ישראל.

וצריך להבין, מה הייתה הטעות הקריטית של משה ואהרון, שגררה כזה עונש חמור? מה כבר ההבדל הגדול בין להכות את הסלע או לדבר אליו? הרי בכל מקרה מדובר בנס עצום וגלוי, כאשר סלע יבש מתחיל לנבוע מים באמצע המדבר, אז מה זה משנה אם מה שפעל עליו אלו מילים או מכות?

מסביר רבינו הקדוש: "וְזֶהוּ טָעוּת שֶׁטָּעָה משֶׁה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לְמשֶׁה: 'קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה וְדִבַּרְתָּ אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם'... שֶׁיִּשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ וּתְפִלָּתוֹ בְּתַחֲנוּנִים כְּדַל וּכְרָשׁ, אֶל הַסֶּלַע... וְהוּא לֹא כֵן עָשָׂה... 'וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם'... – כְּמוֹ שֶׁלּוֹקְחִין אֵיזֶה דָבָר בְּכֹחַ וּבְאֹנֶס... כִּי מִי שֶׁדּוֹחֵק אֶת הַשָּׁעָה, שָׁעָה דּוֹחַקְתּוֹ וְנִסְתַּלֵּק קֹדֶם זְמַנּוֹ..." (ליקו"מ, תורה כ). 

תחשבו על הסיטואציה הזאת – מִדבר מיובש וצחיח, עם שלם, היסטרי מרוב צמא, וסלע אחד גדול וקשה ויבש. כל מה שכולם רוצים עכשיו, זה רק מים. מלא מים. מספיק מים.

וכדי להוציא את המים מן הסלע, מצוּוה משה להתפלל, אבל להתפלל באופן של 'דיבור' ולא באופן של 'מַטה'.

תפילת מַטה, סמל החוזק והממשלה, היא תפילה כוחנית, שבה האדם מאלץ, כביכול, את הקדוש ברוך הוא להיענות לו, וכמו לוקח איזה דבר בכוח ובאונס, וזה נקרא "דחיקת שעה". הכוח הזה שאתה מפעיל חוזר אליך, ומכה אותך בחזרה, "וּבִשְׁבִיל זֶה אֵין לָאָדָם לִדְחֹק אֶת עַצְמוֹ עַל שׁוּם דָּבָר, אֶלָּא יְבַקֵּשׁ בְּתַחֲנוּנִים; אִם יִתֵּן לוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ – יִתֵּן, וְאִם לָאו – לָאו..." (שם). 

אבל תפילה על ידי דיבור היא משהו רך כזה, פייסני, לא כוחני – לבקש, להתחנן, בלי להפעיל כוח. 

לקרוא את הדיבורים האלה של רבינו, ולחשוב על כל המדבריות הצחיחים שבחיינו ועל כל הסלעים הסגורים והמיובשים והמשוננים, שמסתירים את כל הנוף ותקועים לנו כמו עצם בגרון. כל מה שאנחנו רוצים זה מים. שהסלע יבָקע, בבקשה, וכמה שיותר מהר, ושהשפע כבר יזרום ויעלה ויבוא וישטוף ויושיע!

ואז באים ואומרים לנו – אבל רגע, אל תדחק את השעה! אל תפעיל כוח! תחכה בסבלנות, תבקש בעדינות, אל תתעקש!
אל תכה; תדבר!

וזה קשה! איך אפשר לא לדחוק את השעה? אני כל כך רוצה משהו. אני לא רק רוצה. אני צריך. אני זקוק לזה נואשות! אני חייב דחוף כסף או ילדים או זיווג או עבודה... דחוף! מהר! הישועה מתעכבת, והמצוקה עומדת לי בגרון כמו סלע! כמה אפשר לסבול אותה? שתזוז כבר!! איך אפשר להגיד לי לא להפעיל כוח? ואיך אפשר להתפלל באופן שלא יחבוט בי בחזרה, אלא רק יקרב אותי אל האור ואל הישועה?

אז זהו, שיש תפילה ויש תפילה.

יש תפילה שבה אתה מתעקש על דבר מסוים, שיקרה ככה וכאן ועכשיו. ובינתיים אתה דופק את הראש בסלעים, עד שהראש, או הסלע, או שניהם, יבקעו. 

ויש תפילה שנקראת 'התבודדות'. בהתבודדות אתה לא בא ותובע את מה שאתה סימנת לך כמטרה. אתה לא בא כמו אל מישהו שחייב לתת לך משהו שנמצא אצלו ביד, וכמה שאתה מתחנן לפניו הוא אומר לך, 'דווקא לך ואין על מה לדבר'... אל ההתבודדות אתה בא כמו שבאים אל חבר טוב אמתי.

אם אתה עכשיו במצוקה כלכלית ואתה פוגש חבר טוב אמתי, אתה מתחיל להטיח בו: "תן לי כסף! נו. כסף! דחוף! אני צריך כסף! הָרגע!" ככה?! או שאתה שמח לקראתו: "הו, איזה טוב לפגוש אותך! כל כך חיכיתי לשתף אותך במה שעובר עלי... כבר הרבה זמן אני מתבשל עם זה לבד. אתה מבין? חסר לי כסף. ואני לא יודע מה לעשות. וזה כל כך קשה. אני נחנק. כל כך הרבה צרכים יש בעולם וכל דבר עולה כסף. הלוואי שהיה אפשר לחיות בעולם הזה בלי להצטרך כסף... כל כך קשה המרוץ ההיסטרי הזה אחרי הכסף! הוא עוד לא בידים שלך, וכבר נוזל לך מבין האצבעות!"... 

איזה הבדל זה! ואיזו הקלה!

כשאתה זוכה לבוא אל השם ככה, אתה פתאום תראה איך, לאט לאט, הכול קורה.
וזה יהיה הרבה יותר מלהכות את הסלע בכעס או בהתנגדות או בייאוש; זה יהיה כמו לדבר, לשתות לרוויה ולטפס על הסלע למקום גבוה יותר, ומדהים. 

ומשם לגעת בשמים חדשים.