אאא

1. בחתונה שנערכה לאחרונה, הושיבו אותי ליד פרופסור, הקשור בדרך כלשהי לבעל השמחה. האיש בהחלט נראה ונשמע כמו פרופסור, ושהותו גיוונה את השיחה סביב לשולחן.

ואז, אפילו בלי להזהיר, הוא מוציא מכיסו משקל. לא משקל אדם. יותר בכיוון משקל של פירות וירקות. למען האמת, אני לא מאמין שיש כיס גדול מספיק בשביל משקל שכזה, אבל לא ראיתי שקית בסביבה, לכן אני מאמין שאיכשהו מצא לעצמו מקום אכסון בחליפתו.

הוא מניח את המשקל על השולחן וכאן החל טקס מעניין שריתק את כל יושביו. הוא הניח את הצלחת עם הדג, על המשקל, רשם לעצמו על דף את המשקל שהתקבל, ולאחר מכן הרים עם מזלג את הדג. אני מאמין שזו הייתה הדרך שלו לברר את משקל הדג מבלי להניח אותו פיזית על המשקל.

לאחר שעשה את החשבון כמה שוקל הדג ללא הצלחת, הוא חתך חלק קטן מהדג, שם אותו בצד הצלחת והחל לאכול.

2. יושבי השולחן עמדו בפני דילמה לא פשוטה.

להיכנס למישהו לצלחת, זה דבר לא נימוסי, כמעט כמו הפתגם הידוע "אל תיכנס לי לצלחת", מצד שני, כשבנאדם עורך טקס כזה בפומבי, הוא רוצה לומר משהו. ולהתעלם ממנו, זה לא רק לא נימוסי אלא אפילו פוגע. אז מה עושים?

לשמחתנו, ישב בשולחן צ'אלמר אחד. מאלה שלא התקלקלו או הושפעו מ"נימוסים" שהומצאו על ידי אומות העולם. מאלה שלא יהססו לגשת לאחד ש"מדברים ממנו שפשט את הרגל" בשאלה הנימוסית "מעקלים אה??". ההוא בלי להתבלבל שואל את הפרופסור: "תסלח לי מזה שאני נכנס לך לצלחת, אבל אתה עושה כאן מחקר עלינו, או שאתה ביקורת של משרד הבריאות יחידת הפיקוח על האולמות או משהו...".

הפרופסור מחייך ואומר: "תתפלא, לא זה ולא זה".

"אז אם לא זה ולא זה" לועס הצ'אלמר במנגינה "אז מה זה זה...?

"אני מאגודת אכלנים אנונימיים" אומר הפרופסור. "וזה הדרך היחידה שמאפשרת לי לאכול".

3.  לקח לנו כמה שניות ארוכות לנסות להבין מה הוא אמר ולאחר מכן להתחבט האם התבדח, אחר כך להבין שהוא לא. ולאחר מכן להתאושש מזה... ושוב הצ'אלמר הציל את המצב, או אולי הרס אותו, לבחירתכם.

"ואני מאגודת ישראל" הוא עונה לו "ועדיין אני לא שוקל לא את הדג, ולא את הבורקס ולא את הבלינצ'עס שכמו ששמת לב לא התעקשתי על סדר החלוקה שלהם".

ככה, בפנים.

הפרופסור אפילו לא הסמיק (ובעיון נוסף, בנאדם שמסמיק ממשהו לא מוציא משקל באמצע חתונה ועושה חשבונות עשרוניים לגבי משקל המנה, מה שמוכיח שתמיד היינו בחשיבה של כמה צעדים אחרי הצ'אלמרים).

"אז זהו, שאנחנו באכלנים אנונימיים כן" עונה הפרופסור. "ומה שראית זה עוד אחד הדברים הנורמאליים שאנחנו עושים".

4.  הוא מספר לנו שבעברו, היה אכלן כפייתי. "הייתי מסוגל לאכול את כל המנות של כל הסועדים כאן בשולחן, כולל הצלחות, המזלגות, השולחן והכיסאות" התבדח. 

לא היינו מנחשים זאת עליו. הפרופסור היה רזה ושדוף כקרטון. למעשה דומה כי הוא עשוי ללכת לאיבוד בתוך חליפתו, מה שאולי מסביר בדיעבד כיצד נמצא מקום למשקל אותו הוא נושא לכל מקום. והכי מדהים שכל העניין הזה של אכילת יתר נפסק אצלו לפני... 25 שנה.

אכלני יתר אנונימיים (או בקיצור OA) היא תוכנית שנים עשרה צעדים המציעה דרך להתמודד עם הפרעת אכילה כפייתית. אין מדובר בתכנית הרזייה והמשתתפים בה אינם תמיד שמנים. מדובר באנשים חסרי יכולת שליטה באכילה. מעין "אלכוהוליסטים לאכילה בלתי נשלטת".

הפתרון המוצע על ידי "אכלני יתר אנונימיים" הוא ביצוע של "שיטת 12 הצעדים" הידוע לגמילה מאלכוהוליזם.

5. בשלב זה הרגשנו מספיק טוב כדי לשאול אותו שאלות באופן חופשי, והתשובות שהוא נתן הביאו אותי לתובנה מעניינת, שאמנם נמצאת אצל כולנו, אך תמיד נחמד להבין דברים טוב יותר על ידי השלכה ממשל.

הסתבר שהוא מוגבל גם באכילת ירקות. כולם הקשו הכיצד? הלו למדנו שירקות הם נטולי קלוריות והם בריאים ואין אף שיטה שמגבילה אותם.

"פרייעגנישט" הוא אומר באידיש. "לא שואלים". זו השיטה וכך אני נוהג. זו התשובה שיש לי לתת לכם. אם תרצו תשובות ענייניות יותר יתכן ויש. אתם תגלו שיש ירקות עם קלוריות ושאם אתה מתרגל לאכול הרבה ירקות אתה מתרגל לאכול הרבה. אבל אני לא מגיע לזה בכלל. "פרייעגנישט". לא שואל.

6.  "ידידי המלומד" אני אומר לו "אני מאמין שיש דרכים אחרות לבדוק משקל של דג מבלי לסחוב עליך את המשקל הזה. יש כאן איזושהי אמירה, לא?"

"לא" הוא אומר "אין לי שום אמירה, אבל התחייבתי לתוכנית אז אינני שואל עליה. אבל שוב, אם תרצה להבין את ההיגיון, אני אביא לך מעולמך שלך: אני 'מחמיר'" (הוא אמר זאת במלעיל, כמו שאנו אומרים זאת) אני מאמין בתכנית הזו ואני רוצה לקיים אותה עד לפרטים הדקים ביותר, וזה אומר לא לאכול אפילו גרם אחד יותר ממה שמותר לי".

הוא הראה לי ספרון קטן שנקרא "הספר האפור" ובו כל החוקים של "אכלנים כפייתיים". הוא סיפר לנו כי בכל ערב הוא מחויב להתקשר למדריך ולהתחייב בפניו מה יאכל מחר ובעיקר מה לא יאכל. "אדם הגון שמתחייב על משהו צריך לעמוד בזה אז גם אם יהיה לי קשה אני יודע שהתחייבתי".

הוא הסביר את חשיבות הקבוצה התומכת ביחיד, את חשיבות החוקים ובעיקר את חשיבות הציות העיוור לחוקים.

7.  ואני רשמתי את דבריו, שם בחתונה. וידעתי מעבר לעובדה שיש כאן תופעה מרתקת, יש כאן גם מעין ראייה וחיזוק לכולנו.

קחו למשל את העקשנות שלו לקחת איתו משקל לכל מקום, למרות שהוא מודה שיש לו אפשרות לאמוד את המשקל המותר לו. אני לקחתי את זה למקום שלנו. להבין טוב יותר למשל את אלה המקפידים לברך מתוך ברכון או לומר "אשר יצר" מתוך הכתב. האם הם עושים זאת בגלל שאינם יודעים לברך? לא ולא!!! מדובר דווקא באלה שיודעים יותר מכולם. הם עושים זאת משום שהם יראי שמים יותר.

קחו את החשיבות של קבוצה. דווקא בזמנים בהם העולם מעודד את האינדיווידואליות את ה"אני", הנה הוכחה נוספת לכמה הקבוצה מחזקת את ה"אני" ולא להיפך.  קחו את חשיבות ה"קבלה". כשאדם "מקבל על עצמו" משהו, זה מחייב אותו לא רק בגלל נכונות הדברים אלא בגלל הכבוד שהוא רוחש לעצמו.

והמסר החשוב ביותר הוא "פרייעגנישט" לא שואלים. כשמאמינים במשהו, לא שואלים כי השאלה סודקת את האמונה.
כמובן שאין להשוות בין האמונה בהשי"ת לשום שיטה ודרך, אך "מכל מלמדי השכלתי", ולעיתים גם מחיות ניתן להמשיל ולהתחזק. לא כל שכן מבני אדם.