אאא

בית הדין הרבני הגדול קבע שתי הלכות, שמקצתם כבר נקבעו בעבר, אך יש להם השלכות על הרבה דיונים המתדיינים בפני בית דין.

הלכה ראשונה לגבי  המושג שנכתב בכתובה "מאתים זקוקין", שמחייבים במלוא המשקל וערך הזקוקים,  והלכה שניה לגבי "מקח טעות" שבעל יכול לומר סמכתי על מה שאשתי אמרה שהיא מותרת ולכך התחתנתי איתה, זה נאמר רק לגבי אם נשאלה אם יש לה מום, או אם היא גרושה, שזה שאלה מציאותית, אבל דין זה לא נאמר לגבי שאלה הלכתית, זה שילך לשאול גדולי ישראל

בית הדין הרבני הגדול דן בערעורו של בעל, כהן במוצאו, על פסק דינו של בית הדין האזורי בפתח תקוה. בית הדין דחה את טענות הבעל אשר ביקש לגלגל את האחריות לגירושיו על רעייתו לשעבר ותוך כך להפחית מסכום כתובתה.

בפני בית הדין האזורי בפתח תקוה הגיעו בני זוג שנישאו בשנת 2008. הבעל הנו כהן ממשפחת כוהנים כ"ץ, ואילו האישה מוצאה מעדת "בני ישראל" שבהודו.

לאחר כשש שנות התגרשו הזוג שלהם ילדה משותפת, האישה תבעה את הבעל בסכום הנקוב בכתובתה "200 זקוקין"; ובנוסף דרשה פיצויים על כך שהבעל נטש אותה ואת בתה, ועבר להתגורר עם אישה אחרת. בית הדין האזורי קיבל את  התביעה וחייב את הבעל לשלם לאשה כתובה ופיצויים בסך מאה אלף ש"ח..

הבעל ערער לבית הדין הגדול על פסק הדין ובפיו שתי טענות:

האחת, שהאישה הטעתה אותו כאשר לא ציינה בפניו  את  דעת הפוסקים שסוברים  שבני עדתה אסורים לבוא בקהל מחשש שהתערבו בהם גויים, ומה גם שמטעם זה עברה האישה "גיור לחומרא" בבית הדין של הגר"נ קרליץ שליט"א בבני ברק, שזהו לבדו טעם לאוסרה עליו לאחר שיצא לה שם "גיורת", וכשם שחז"ל אסרו לכהן לשאת מי שיצא לה שם של "גרושה".

מנימוקים אלה רצה הבעל להפסיד מהאישה את כתובתה בטענת "מקח טעות", ולטענת הבעל, האף שנפסק שאדם שנשא אישה האסורה עליו בלאו, חייב לשלם לה תוספת כתובה, זהו רק כאשר זה ידע שהוא נושא אישה האסורה עליו באיסור לאו, מה שאין כן כאן, לגרסתו של הבעל, שהאישה גרמה לו לסבור, לשיטתו בטעות, שהיא מותרת לו, והתברר שהיא אסורה לו במקרה זה אין לאישה לא עיקר כתובה, ולא תוספת כתובה.

טענתו השנייה של הבעל הייתה שהסכום הכולל שנפסק לטובת אישה בגין הכתובה התוספת והפיצויים הינו מוגזם ויש להפחיתו.

בית הדין הגדול דחה כאמור את טענות הבעל אחת לאחת:

על טענת "ההטעיה" אמר בית הדין כי מסתבר שהבעל שהיה מודע למוצאה של כלתו סמך על הפוסקים המתירים לשאת מעדה זו, ועל כן לא נפל פגם בנישואים (בית הדין הגדול ציין כי גם הפוסקים שאסרו לבוא בקשרי נישואין עם עדת "בני ישראל", אסרו מספק ולא בוודאי).

זאת ועוד, הדיינים קבעו כי מאחר והבעל כלל לא היה רשאי להסתמך בשאלת היתר האישה לכהונה או לקהל בסברתה של האישה אלא היה עליו להיוועץ בשאלה סבורה מסוג זה במורי הוראה ובגדולי תורה, הרי שהוא אינו יכול לטעון כלל למקח טעות ו"איהו דאפסיד אנפשיה" ומשכך ההלכה שהמגרש אישה שהיא מחייבי לאווין נותן לה עיקר ותוספת בהחלט נוהגת גם במקרה זה.

משום דמה דנקבע שאם האישה הטעתה את הבעל הרי זה מקח טעות זה רק שהשאלה היא שאלה פשוטה והתשובה היא תשובה פשוטה, כגון אם שואלים אותה שאלה מציאותית "את גרושה" (לדעת חלק מהפוסקים) את "בעלת מום" ואז אם היא הטעתה אותו זה מקח טעות, אבל לשאול אישה מה הדין באישה שהיא מ"בני ישראל" ועברה "גיור לחומרא" אם היא מותרת לכהן או לא, זה לא שאלה ששואלים את האישה, זה שאלה ששואלים את גדולי ישראל, והיה עליו לברר, וכיון שלא בירר אצל גדולי ישראל הרי שמסיבה זו אין סיבה לומר שהיא לא מקודשת, ועל כן יש לה תוספת כתובה.

 עוד נאמר בפסק הדין שלא מצינו טענת "ריח הגט" בגיורת ולפיכך לא התקבלה סברת הבעל שהאישה אסורה עליו כמי שהוא כהן, רק מחמת שעברה גיור לחומרא מספק בלבד.

באשר לשיעור החיוב שהושת על הבעל, נאמר בפסק הדין שלא בכדי פסקו חכמים לנקוב בכתובה בסכום גדול של "מאתיים זקוקין"  (כ- 40 ק"ג כסף, כמנהג האשכנזים) וצריך לגבות את ערכם המלא, ולא שיעורים נמוכים, שכן טעמם הוא כדי  שלא תהא האישה קלה בעיניו לגרשה, ועל כן אין ראוי להפחית מסכום הכתובה ככלל, ובפרט במקרה זה שהבעל עזב את משפחתו לטובת אישה אחרת, ודאי שיש להגדיל את הסכום לטובת האישה, ובדאי שיש לצרף את הדעה שצריך לחייב את הבעל במלוא המשקל וערך זקוקים, ועל כן "מאתים זקוקין", זה סכום שכמעט מגיע למאה אלף ש"ח בערכים של ימינו, ולכן לא מצא בית הדין הגדול  מקום להתערב בסכום בו חויב הבעל ע"י בית הדין האזורי.

הנלמד מפסיקה זו, שחזקה על אדם שנשא אישה כי סבר כי זו כשרה לו, ומשכך לא יוכל להתנער מחיוביו כלפיה, אם בעתיד חללה וחס, יסור חינה מעליו. שאזי בית הדין ישית עליו את מלוא סכום הכתובה, עיקר ותוספת ואף פיצוי ניכר במידת הצורך. 

כמו כן בית הדין מחיל ל"חומרא" את מושג "המאתים זקוקין" הנכתבים בכתובה אצל האשכנזים ומחייב כתובה של מלוא המשקל וערך הזקוקים וערכם המלא בערכים של ימינו, כדי לחזק את הסיבה להתחייבות הכתובה "שלא יהא קל בעיניו לגרשה"

עדכון פסיקה זו נכתב על ידי עו"ד לדיני משפחה יהושע דוב פלדשטיין

* הכותב לא ייצג בתיק.

** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.