אאא

כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל וגו' (במדבר כג' כג')

הגמרא בחולין (צה ע"ב) מספרת שרב יצא מביתו ללכת לבית חתנו וכאשר ראה שהספינה מגיעה לעברו בדיוק בזמן בו רצה לחצות את הנהר, אמר שזהו סימן טוב שהדרך תצלח. רש"י מבאר שרב פירש את הגעת הספינה לכיוונו ללא טרחה והזמנה כסימן המבשר טוב.

בהמשך הסוגיא מספרת הגמרא שרב לא אכל בשר בסעודה עם חתנו,  הבינה הגמרא בהווא אמינא כי בזה שרב הסביר את הגעת הספינה לכיוונו כסימן להצלחת הדרך הוא עבר על לאו דלא תנחשו ולכן מנע עצמו מאכילת בשר.

מקשה הגמרא כיצד ניתן לומר שפרשנותו של רב את עובדת הגעת הספינה לכיוונו  כסימן להצלחה, הייתה אסורה מכוח הציווי של לא תנחשו, והרי רב סובר שכדי לעבור על איסור ניחוש, המנחש צריך לסמוך לגמרי על הסימן שהוא עשה, וכן הוא צריך להציג את שני הצדדים של הסימן, כפי הסימן שעשה אליעזר עבד אברהם באומרו, אם הנערה תטה כדה ותאמר שתה וגם לגמליך אשקה זהו סימן שהנערה ראויה, ואם הנערה לא תטה את כדה, אזי זהו סימן שהנערה איננה ראויה.

דוגמא נוספת לסימן המציג את שני הצדדים של הניחוש מצינו אצל יונתן בן שאול שאמר לנערו, אם יאמרו שומרי פלישתים עלו אלינו, זהו סימן כי ה' ייתן אותם בידינו, ואם יאמרו השומרים אנו נרד אליכם זהו סימן שלא כדאי לעלות אליהם.

לאור הסתירה לכאורה בדברי רב, מפרשת הגמרא כי רב לא אכל בשר בבית חתנו, משום שרב הקפיד לאכול רק בסעודת מצווה (עיין גם רמב"ם הלכות דעות פרק ה הלכה ב), ואין בהימנעותו מהאכילה כל ראיה על כך שהוא עבר על איסור ניחוש, מפני שסימנו של רב לא היה כפול והוא לא הציג את שני צדדי הפתרון.

מתוך סוגיית הגמרא עולה כי ניחוש הדומה למעשה אליעזר עבד אברהם ויונתן בן שאול הוא האסור, אך ניחושים וסימנים אחרים מותרים.

קושיית הראשונים כיצד אליעזר ויונתן עברו על איסור ניחוש

הראשונים בסוגיא (תוס' הר"ן ועוד ראשונים) מביאים את שיטת רבי יוסי בסנהדרין (נו ע"ב) הסובר שבן נח אסור בכל האיסורים שנאמרו בפרשת מכשף(דברים יח' י'–יב')  ובכללם גם איסור ניחוש. מקשים הראשונים שלכאורה לפי שיטת רבי יוסי כיצד אליעזר עבד אברהם ניחש באיסור והרי בן נח מוזהר על הניחוש, וכן מקשים הראשונים כיצד ייתכן שיונתן בן שאול עבר על לאו דאורייתא של לא תנחשו.

עוד מקשים הראשונים על פי הגמרא בחולין (צה ע"ב) המספרת כי רב  לפני יציאתו לדרך היה בודק אם המעבורת מזומנת לו על שפת הנהר, ואם המעבורת הייתה מזומנת הוא היה יוצא לדרך, אך אם המעבורת לא הייתה זמינה לו, רב לאו היה נשאר במקומו. בדומה לבדיקתו של רב גם שמואל היה מבצע מבחן בטרם הוא היה יוצא לדרך, בדיקתו של שמואל התבססה על חיפוש ומציאת פסוק, אם היה עולה לו  פסוק המתאר טובה וברכה אזי שמואל היה יוצא לדרך, אך אם חלילה היה עולה בידו פסוק אחר, שמואל היה נשאר במקומו ולא היה יוצא לדרך. הנהגה דומה הייתה נהוגה אצל רבי יוחנן, ובטרם צאתו לדרך היה רבי יוחנן מבקש מהילדים הקטנים שיאמרו לו איזה פסוק ועל פי זה היה מחליט אם לצאת לדרך, לאור זאת מקשים הראשונים,  כיצד נהגו רב, שמואל ורבי יוחנן כך, והרי לכאורה בהנהגתם הם עברו על איסור ניחוש.  

ביאור התוס'

תוס' מתרצים שלפי רבי יוסי הסובר שבן נח מוזהר על הניחוש, בהכרח צריך לומר שאליעזר עבד אברהם לא באמת סמך על הניחוש וכראיה לכך תוס' מביאים את הפסוקים בפרשת חיי שרה המספרים כי לפני שאליעזר נתן לרבקה את הנזם והצמידים, הוא שאל אותה בת מי את וזאת כדי לברר את מקור משפחתה, כפי שאברהם השביע אותו שלא ייקח אישה מבנות הכנעני, אלא ממשפחת בית אביו ולכן אליעזר לא עבר על לאו דלא תנחשו כי לא באמת סמך על הסימן.

על השאלה כיצד יונתן בן שאול עשה ניחוש וסימן, ולא חשש לאיסור דלא תנחשו, מתרצים התוס' כפי שביארו את עשיית הסימן של אליעזר, שיונתן לא עשה את הסימן כדי לסמוך עליו ולנהוג על פיו אלא מטרתו בעשיית הסימן הייתה לזרז את נערו ולהפיג את חששו ולכן הציג לנערו  סימן כי אם שומרי פלישתים יאמרו לעלות, ידוע תדע כי ה' ייתן אותם בידינו, אך יונתן עצמו החליט להילחם בפלישתים גם ללא הסימן והניחוש.

על הקושיא הנוספת כיצד רב, שמאל ורבי יוחנן עשו סימנים לפני היציאה לדרך כמובא בגמ' חולין (צה ע"ב), צריך לומר כי אומנם בתוס' לא מצינו שהוקשה להם על מעשי רב ושמואל ורבי יוחנן, אך לשיטתם ניתן לתרץ כפי שמבאר הבניין ציון שניחוש האסור הוא כאשר האדם בוטח בסימן ובניחוש ולא בקב"ה, אך ברור כי רב, שמואל ורבי יוחנן בטחו בקב"ה והתפללו כי יצליחו בדרכם, אלא שביקשו סימן מן השמים בדרך של תפילה ובקשה שהקב"ה יורה להם את הדרך הראויה.

ביאור הר"ן

הר"ן מתרץ שלפי שיטת רבי יוסי הסובר שבן נח מוזהר על הניחוש, צריך לומר כי הניחוש שהתורה אסרה הוא עשיית סימן לא הגיוני ואשר אינו קשור לנושא שבו האדם מתלבט כיצד לנהוג, כגון דברי הגמרא בסנהדרין (סה ע"ב) שהאומר פתי נפלה מפי, מקלי נפלה מידי, עורב קורא לי וכדו' ולכן לא כדאי לצאת לדרך או שסימן רע הוא לעשות עסק, סימנים אלו בכלל איסור ניחוש, כי אין שום קשר בין יציאה לדרך או עשיית עסקים, לבין ההתרחשות של נפילת הפת מפיו או קריאת העורב, אבל עשיית סימן בעל משמעות לנושא שבו האדם מתלבט כיצד לנהוג, או כל סימן אחר שיש בו מן ההיגיון, כגון הרוצה לצאת לדרך ועושה לעצמו סימן באומרו אם ירד גשם לא אצא לדרך וכדו', סימנים מעין אלו יהיו מותרים וזוהו גם דרך העולם לתלות את היציאה לדרך בירידת גשמים וכדו'

עפ"ז מבאר הר"ן כי אליעזר עבד אברהם עשה סימן הגיוני כאשר הציב מבחן עבור טוב ליבה של הנערה, כי ידע שמן השמים יזמנו ליצחק אישה טובת לב ובעלת מידות ולכן הציב סימן "והיה הנערה אשר תאמר שתה וגם לגמליך אשקה" (בראשית כד' יד')

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

באותה הדרך מבאר הר"ן כי גם הסימן שעשה יונתן לפני יציאתו למלחמה בפלישתים, יש בו היגיון וכי הוא משמש כדרך מבחן טובה לחוזקו של האויב, כי אם האויב מוכן לצאת ממקום מושבו ומבצרו סימן הוא שהאויב מרגיש חזק ובטוח בעצמו ואינו מפחד,  אך אם האויב אינו מוכן לצאת ממבצרו סימן כי הוא רך לבב וניתן בכוח קטן להניס אותו ולכן אמר יונתן לנערו אם יאמרו לנו הפלישתים עלו אל מבצרינו סימן שה' ייתן אותם בידינו.

על הקושיא הנוספת שהקשה הר"ן כיצד רב, שמואל ורבי יוחנן עשו סימנים שונים לפני יציאתם לדרך ולא חששו מאיסור ניחוש, מתרץ הר"ן שצריך לומר כי רב, שמואל ורבי יוחנן באמת לא סמכו על הסימן והיו להם סיבות משלהם אם לצאת לדרך או לא, והסימן היה מעשה בעלמא וללא כל התייחסות אמיתית לתוצאותיו.

(ייתכן כי כפי הסבר הר"ן את הנהגת רב, שמואל ורבי יוחנן  כך גם ילמדו התוס'  והתירוץ שהובא לעיל בשם הבניין ציון הוא עוד אפשרות בשיטת התוס')

הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם כל הוראת הלכה למעשה.

לתגובות sternyd@gmail.com