אאא

"וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד וַיִּרְאוּ אֶת אֶרֶץ יַעְזֵר וְאֶת אֶרֶץ גִּלְעָד וְהִנֵּה הַמָּקוֹם מְקוֹם מִקְנֶה. וַיָּבֹאוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לֵאמֹר. עֲטָרוֹת וְדִיבֹן וְיַעְזֵר וְנִמְרָה וְחֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה וּשְׂבָם וּנְבוֹ וּבְעֹן. הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה ה' לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה. וַיֹּאמְרוּ אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן" (במדבר ל"ב)

בקשתם של בני גד ובני ראובן - לקבל את נחלתם בעבר הירדן המזרחי, היא אולי ביטוי ראשון לתופעת "היורדים", אלו המעדיפים את "מקום המקנה" - השפע של "ארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות", ומוכנים לוותר - לשם כך, על מגורים בארץ הקודש.

יתירה מכך, זהו אולי המפגש הראשון עם "משאבי הטבע" שנפלו בידיים ישראליות, ומעורר את "שאלת התַּמְלוּגִים" - מי ייהנה מההטבות האלה? האם הציבור כולו, או רק "הטַיְקוּנִים" שיש בידם "מקנה רב ועצום מאוד"?

משה מוכיח אותם במילים קשות: הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה - וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה!

בנוסף, הוא מאשים אותם בדֵּמוֹרָלִיזַצְיָה (פגיעה בַּמּוֹרָל) בקרב העם: "לָמָּה תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל - מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ?" בעיני העם המתבוננים בכם, יש מקום לחשוב - שהטענות שלכם אינם אלא "תירוצים", כי פחד המלחמה עליכם. הוא מגדיל לעשות ומשווה את התנהגותם ל"חטא המרגלים".  

כמו כן, משה מציין בדבריו: "וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל" (פסוק כ"ב), וחז"ל לומדים מכאן, "שאדם צריך לצאת ידי הבריות - כדרך שצריך לצאת ידי המקום" (שקלים פרק ג). רוצה לומר, "הצדק אינו צריך רק להיעשות, הצדק צריך גם להיראות!" 

בהמשך, בני גד וראובן מציעים את עזרתם במלחמה של ישראל על הארץ: "וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ. וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאֹנֻם אֶל מְקוֹמָם וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ. לֹא נָשׁוּב אֶל בָּתֵּינוּ עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ".

בעקבות דבריהם, המדרש (במדבר רבה כ"ב) מייחס לבני גד וראובן "סולם ערכים לקוי":"זה שאמר הכתוב (קהלת י): לֵב חָכָם לִימִינוֹ וְלֵב כְּסִיל לִשְׂמֹאלוֹ, לב חכם לימינו - זה משה, ולב כסיל לשמאלו - אלו בני ראובן ובני גד, שעשו את העיקר - טפל, ואת הטפל - עיקר. שחיבבו את ממונם יותר מן הנפשות, שהן אומרים למשה: גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ, אמר להם משה: אינה כלום, אלא עשו את העיקר עיקר, תחלה בנו לכם עָרִים לְטַפְּכֶם, ואחר כך וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם".

משמע מדברי חז"ל, שהדאגה של האדם לנכסי הצאן והממון - הוא "הֶכְרֵח בַּל יְגוּנֶּה", אלא שיש לעשות הבחנה ברורה בין ימין - לשמאל, ובין עיקר - לטפל:

מה יותר חשוב לך? מה נמצא בראש מעיינך? במה אתה מתעסק יותר? על מה אתה חולם בלילה? מה התכניות שלך לעתיד? הבנים והמשפחה, או הצאן?

מן הסתם, בני גד וראובן לא ייחסו חשיבות לסדר המילים שיצאו מפיהם, אך משה רואה בכך אולי מעין "טעות פרוידיאנית" (על שם זיגמונד פרויד).

כלומר, פעמים ששגיאה בפעולה או דיבור, כ"פליטת פה" או  "פליטת קולמוס" - נגרמת על ידי "התת מוּדע". כשלון של האדם - בלא משים, חושף תכונה פנימית, זו איננה רק "טעות" אלא מהות. למתבונן מן הצד, השגיאה נראית כמקרית, שטותית וחסרת משמעות. אך למעשה, יש לה משמעות עמוקה יותר, והיא מעידה על "הלך הרוח", צפוּנוֹת לבו ומחשבותיו - של הטועה.

בעיון נגלה, שבני גד וראובן הפנימו את הביקורת, ומיד תקנו את דבריהם. מכאן ואילך, הם הקפידו על הסדר הנכון: "עֲבָדֶיךָ יַעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי מְצַוֶּה טַפֵּנוּ נָשֵׁינוּ מִקְנֵנוּ וְכָל בְּהֶמְתֵּנוּ יִהְיוּ שָׁם בְּעָרֵי הַגִּלְעָד".

ניתן למצוא ביקורת נוספת בתוך דברי משה. בני גד וראובן לא הזכירו בדבריהם את שם ה', הם אמרו: "וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", ומשה מעיר על כך: "אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה. וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי ה'. וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי ה'. וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי ה'".

גם את "התיקון" הזה הם קבלו, ומעתה, הם מזכירים בדבריהם את שם האלוקים: "וַעֲבָדֶיךָ יַעַבְרוּ כָּל חֲלוּץ צָבָא לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי דֹּבֵר".