שידור חי • מסע הלווית הגאון רבי משה מרדכי חדש זצ"ל

המיטה של ראש הישיבה זצ"ל (באדיבות המצלם)

ראש הישיבה חלה לפני מספר חודשים במחלה קשה ומאז אושפז לסירוגין כשהוא עובר טיפולים קשים. על אף מצבו הרפואי הגיע הגרמ"מ חדש בחג השבועות האחרון לישיבה למסור שיעור ופלפול תורני כשתלמידיו היו שרויים בשמחה עצומה על החלמתו.

בשבוע האחרון הידרדר שוב מצבו הבריאותי והוא אושפז במצב אנוש כשלצידו שוהים תלמידיו ומקורביו, והיום, בשעות הצהריים, עלה בסערה השמימה למגינת לב אלפי תלמידיו.

עיקרי ההספדים בהלוויה

אחיו המשגיח רבי אהרן חדש, ספד לו ואמר: "זכית להיות גדול בתורה ויראה. אמרת שיחות ושיעורים והכל היה בעמקות וברחבות. הכל היה בעומק ובהבנה מתוך ישרות. המשכת מה שחונכנו ללמוד מה שכתוב ולא לומר מה שלא כתוב. אוי מה היה לנו.

"היית במשך כל השנים משמח אלוקים ואדם, היכן שהיית מגיע היתה שמחה גדולה וטוב לבב. אוי. איזה ראש ולב פתוח ורחב היה לך. החיית אנשים ממש והיית כולך לטובת הכלל. דואג לכל אחד ואחד לשמוח עם השני ולהצטער עם האחר. אוי מה היה לנו.

"בנית מקומות תורה, בנית אנשים תלמידי חכמים גדולים, אוהבי תורה. אוי תלמידך אהובים בוכים עליך. מי ימשיך הלאה. שהקדוש ברוך הוא יחזק אותנו וירחם עלינו. קשה להתנחם".

חבר מועצת גדולי התורה הגאון רבי ברוך מרדכי אזרחי בדמעות שליש: "צר לי עליך רבי משה, רבי משה. נעמת לי מאוד רבי משה. איפה נמצא כמו הגדלות שלו, איזה טעם היה לו, קושיא של טעם, תירוץ של טעם, תגובה של טעם. איי איי איי. מפארי היצירה של סלבודקא.

"צדיק כתמר יפרח. הוא היה משים לילות כימים. מורי ורבותי, הצער המיוחד שזה באמצע הפריחה, אמצע הלבלוב, ממש באמצע. מי מילל ומי פילל. איי. הוא פורח ומפריח את הישיבה הקדושה.

"הפריחה היא מידה בעולם. הקדוש ברוך הוא העמיד את הפריחה גם בצמחים, גם בתמר, אבל גם ברבינא ורב אשי. בפריחה מצפים תמיד לעוד. באמצע הפריחה. איך נהיים גדול שכזה, מה הוא השקיע רבי משה? לילות כימים. משים לילות כימים. איי רבותי, אי אפשר עוד לעכל את גודל האבידה. גודל האבידה שלו, גודל האבידה לרבנית, לבניו וחתניו וכלותיו. לא יכול להיות באמצע יותר מזה.

"רבי משה טעיירע רבי משה, זיסע רבי משה. איך אבא שלו אהב אותו, איך אמא שלו אהבה אותו. איך כולנו אוהבים אותו. רבי משה אתה עולה לכסא הכבוד תפיל תחינתך על הרבנית ועל כל בני המשפחה על הישיבה שלך. מי יתן ובלע המוות לנצח ומחה השם דמעה מעל כל פנים".

ראש ישיבת פוניבז', הגאון רבי ברוך דב פוברסקי, ספד ואמר: "ותצא אש. אגרויסע פייער, חז"ל אומרים על נדב ואביהו שאמרו שיותר גדולים ממנו ואז יצאה אש משמים. זהו קורבן עולה, הקב"ה לקח את הבן המובחר שלו. מעל המזבח למעלה עומד המלאך מיכאל ומקריב קרבנות. גם שם יש קרבן את המובחר ביותר.

"על מה אנחנו אבלים. איכה יועם זהב? שואלים קושיא ועונים שאם לוקחים זהב ועושים ממנו תכשיט הוא נהיה שווה פי כמה. הוא היה קדוש מרחם. מאיזה בית הוא בא. מי לא זוכר את המשגיח זצ"ל רבי מאיר והרבנית ע"ה. איזה בית זה היה. קודש קודשים. הבית היה.

"הוא עשה עצמו לתכשיט, הוא פיתח את עצמו ובנה הכל. הוא היה אבא של כל בני הישיבה. הוא המשיך את דרך אבותיו. הוא זכה לכל זה.

"באתי לבקר בבית החולים, דבר ראשון אמר לי 'יש לי קושיא', הכל בחיים שלו היה תורה. לא היה לו דבר בחיים חוץ מתורה יראת שמיים ומידות טובות. זה היה כל חייו.

"הוא היה דבר יחיד ומיוחד, אזא מין בריה. תכשיט. רבי משה נכנס לטרקלין כי צריכים אותו שם. אבל מה יהיה איתנו? מה יהיה עם התלמידים? מלמעלה הוא ידאג לישיבה אבל כולנו צריכים לבכות.

"אתם צעירים אבל אני זוכר שנפטר רבי חיים עוזר ועלה להספיד אותו המרחשת ועלה ובכה ובכה ובכה וירד. רק לבכות אפשר. הוא היה אבא של התלמידים. הטאטע שלהם. דאג להם ככל יכולתו. כל הישיבה יתומים ולכן נבקש מהשם שירחם עלינו והכל יגדל ויפרח. תעלה למעלה לכסא הכבוד ותהיה שליח ציבור שיאמר לצרותינו די. אתה קורבן עולה, קרבן תמיד, תבקש מהשם שירחם עלינו".

אחיו המשגיח רבי נפתלי חדש, פתח זעקת שבר: "צר לי עליך אחי, נעמת לי מאוד. נעמת לי כרב, כאח. אוי מה היה לנו.

"קשה מיתתן של צדיקים יותר משריפת בית אלוקינו. חורבן כזה, בימים אלו שאנו מתאבלים על חורבן בית המקדש, קרה לנו חורבן כזה של מיתת צדיקים.

"אוי מה היה לנו. מה קרה לנו. זה אומר שאנחנו בבית המדרש צריכים להתחזק בדבר שהוא היה חזק. שהתורה שלו היתה רק לשם שמיים. ביקשו ממנו מטבריה להקים ישיבה הוא רץ להקים. אותו דבר גם בראשון לציון. הכל הרבצת תורה.

"האבא תמיד אמר לנו שצריך להתחזק והוא חידש את הישיבה בגלל שצריך להתחזק. כשלא מתחדשים זה מלומדה ואיך מתחדשים? אומר רבינו יונה שצריך ללמוד מוסר לבדוק איפה אנחנו עומדים ואז להתחדש. וככה הראש ישיבה לימד אותנו. מה אנחנו בני הישיבה צריכים לעשות זה להתחזק במה שביקש ודרש.

"אנחנו מבקשים שכשעולה לכסא הכבוד ופוגש את רבותינו ואת האבא זצ"ל שיתפללו שהקב"ה יעזור וירחם שהישיבה תמשיך להתקיים הלאה. שהקב"ה יעזור לנו ויחזק אותנו, את הרבנית ואת כל המשפחה".

הגאון רבי זלמן גודמן הכתיר את ממשיכי דרכו בראשות הישיבה ואמר כי בנו הבכור רבי חיים אריה חדש וחתנו רבי צבי ויינפלד יקחו את הנהגת הישיבה.

ראש ישיבת תפרח, הגאון רבי אביעזר פילץ ספד ואמר: "איך אפשר להספיד אדם חי כזה, כולו היה חיות. מה השייכות של רבי משה מרדכי לקבר. 'אוי' - זה הבעה של צער אבל יש ביטוי בחז"ל 'ווי'. כשזה כאב אישי צועקים אוי אבל כאן זה בחינה יותר קשה. המציאות זועקת 'ווי לארעא קדישא דחסר גברא רבה'.

"ווי זועקים הקירות של הישיבות בכל רחבי בארץ וכל תלמידיו וכל מי שזכה להנות מהגברא רבה הזה. אני זועק אוי. צר לי עליך אחי. האחי שאני מרגיש זה יותר מ63- שנים של אחווה. עוד מימי הישיבה קטנה ושהמשיכה בישיבה גדולה. יחד בכולל. אוי.

"צר לי עליך כי נאמת לי מאוד. הימים האלו זה ימים של חורבן בית המקדש שהיו עוסקים בחסד אבל מדקרים זה לזה בחרבות שבלשונם. התיקון לזה, זה שימוש בכוח השני. כשם שיש לאדם לשון של חרב פיפיות אותו לשון יכולה להיות לשון מלטפת וזה אני זועק שתמיד ראש הישיבה היה מלבין שיניים לחבירו. א גוט מארגן, טפיחה על השכם.

"רבי משה חי באותה ירושה שהוריש לנו איך צריך להתייחס לחבר, איך לתת תחושה טובה, להפוך את הבית להכנסת אורחים לבחורים עד שהרגישו שזה הבית שלהם. הכל היה פתוח. ראו בני חביבי איך שדאג לכולם.

"צר לי עליך אחי רבי משה. לפני שלוש שבועות ביקרנו בבית החולים ולא ראינו חולה, ראינו איש חי. איש חי בסוגיה. איש חי שביקש לפתוח ישיבה גדולה בטבריה כדי להציל את העיר. רבי משה שכב על ערש דווי עם מחלה מסוכנת אבל דאג לכלל ישראל. לפתוח מקום תורה להציל את העיר טבריה.

"רבי משה ממשיך לחיות חיים של נצח. כל אחד מאיתנו צריך ללמוד כמה הוא עשיר להמליך את חבירו בנחת רוח, לתת לשני תחושה של נועם וזה יהיה נחמה וחיזוק לכולנו".

מחותנו הגאון רבי ישראל מאיר ויס, ראש ישיבת "נחלת הלויים", ספד בקול בוכים: "איי רבי משה. בכל הדרשות וההספדים שאמרו כאן רואים מקרוב איזה חבר, איזה בן, איזה אבא ובעל. כולם שווים לטובה. איזה נעימות ואיזה פקחות לשמח כל אחד.

"תמיד חשב רק על השני, רק על האחר. כולם ראו את המעלות שלו. מדבריו של בן אדם אפשר לראות היכן גדל ועל מה עמל כל חייו. שבח של חסד, עיון ומידות טובות זה מה ששמעו עליו תמיד".

הבן הבכור, הממשיך, רבי חיים אריה חדש, ספד בבכיות ואמר כי "אבא, כל כך הרבה יתומים השארת, כל התלמידים. גם אנחנו התלמידים, כל כך השפעה גדולה היה לך על כולם. תלמידים שלמדו לפני עשרות שנים קשורים אליך, כל הנכדים קשורים אליך.

"האבא שלימד אותנו, אצלו ראינו מה זה עמל התורה, מה זה להיות שקוע בלימוד. אי אפשר היה לדבר איתו על דברים אחרים. גם דברים של הישיבה היה שקוע בלימוד. הכי היה בולט בלימוד ושיעורים זה הישרות. כל סברה ישרה. דרך ישרה. שפתיים יישק, הכל ברור. כל מילה בראשונים לדייק.

"הבין אדם לחבירו, היה חשוב לו מאוד והוא השקיע את כל מהותו. זה היה בנפשו שכל אחד יחשוב על השני. גם כשהיה חולה ביקש מהתלמידים להקפיד בבין אדם לחבירו שזה גם כבוד שמיים. זה היה כל מהותו.

"הוא כל כך היה שמח לשמוע שהתלמידים שלו מחונכים ויש להם דרך ארץ. היה לו גדלות האדם. היה מחונך על ידי האבא והסבא הגדול. הוא חי את הסבא כל רגע, תלמיד שלו. גדלות האדם היה החיים. הוא לימד אותנו לחשוב שגדלות האדם זה מה אני חייב ולא מה מגיע לי.

"היה לי הרגשה שאם הסבא מסלבודקא היה רואה אותו היה אומר: זה מה שהתכוונתי. גדלות האדם. גדלות הלב.

"הזכירו קודם את כל הישיבות שפתח. הוא אמר לי טבריה זה לשם שמיים בלבד, השקיע את כל כוחו וכך בכל מקום שפתח.

"כשהיה בגיל 10 היה חולה מסוכן והיה צריך לעבור ניתוח והסבתא אמרה לו תקבל על עצמך להקדיש את החיים לתורה ואכן עם הקבלה הזאת היה חי כל החיים.

"מהרגע שהודיעו לו על המחלה נחשפנו לגדלות חדשה. הפקיר את עצמו להקב"ה. היה עוגמת נפש שעשו פרסום בכל מיני מקומות ואז היו שרצו לטפל אבל אמר שלא שזה מה שהקב"ה רוצה.

"השקיע לעזור לנצרכים בתקופה הזו. לפני יומיים כשידענו שהמצב קשה הוא אמר אני סופר את הימים עד לראש חודש להגיד מה אשיב להשם כל תגמולוהי עליי, ואנחנו אמרנו לעצמינו האם מדובר באדם או מלאך. אדם שעבד על עצמו כל החיים.

"אני רוצה לומר לתלמידים שמרגישים כמו בנים והתפללו כל התקופה וקיבלו קבלות טובות, לאבא מותר להגיד לא...

"אני מבקש מהתלמידים להמשיך בקבלות הטובות לעילוי נשמתו של האבא זצ"ל. מה שנמשיך לאחר המיתה ודאי יסייע לעילוי נשמתו. האבא כל כך הרבה פעל למען כולם ולכן התלמידים צריכים כעת לעשות בשבילו".

ראש הישיבה החדש, החתן הרב ויינפלד: "היה בראש הישיבה שילוב מיוחד של עמל התורה וגאונות לצד מידות טובות. האבא היה לומד כל הלילה גם בליל שבת. איזה שיעור כללי, איזה בהירות. הוא תיכנן להגיד מחר שיעור אבל הוא יגיד אותו בישיבה של מעלה".

"אתמול בלילה אשתי היתה אצלו. הבת שלו. הוא שואל אותה מתי ראש חודש אני רוצה לומר מה אשיב היא אמרה לו: לא. אני רוצה לומר אנא השם הושיעה נא הוא אמר לה: לא אני יאמר מה אשיב. אתמול בלילה הוא עוד התעניין על בחורים וביקש ממני לומר לתלמידים מסויימים במה להתחזק".

"היה חיזוק גדול בקיץ אבל אני רוצה לומר משפט שאמר לי. אולי כל המחלה היתה שווה בשביל החיזוק שהבחורים עשו. שבחורים ידעו שליל שישי זה ליל שישי ושבת זו שבת. הקב"ה יעזור ויתן כוח לרבנית שתמיד היתה מסורה לו אבל בתקופת המחלה זה היה במושגים שלא ראינו שתמשיך הלאה יחד עם כל בני המשפחה והתלמידים. הוא אהב את כולם ואנחנו מבקשים מחילה. אני מבקש בשם כל בני הישיבה והבוגרים ואין ספק שהוא מוחל".