מהגרת עבודה מתאילנד נכנסה לישראל בספטמבר 2010 על מנת לעבוד בחקלאות במשק לגידול ירקות אורגניים במושב עין הבשור.
לשאלות על דיני עבודה:
כעבור חמש שנים – פרק הזמן שבו רשאים עובדים זרים לעבוד בישראל – פג תוקף אשרת העבודה שלה בארץ. בתיאום עם בעל המשק, הוחלט על סיום העבודה ועזיבתה את הארץ בסוף נובמבר 2015.
אולם העניין לא הסתיים בטוב. בתביעה שהגישה העובדת בבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע היא תבעה ממעסיקה-לשעבר כ-112,000 שקל בגין הפרשי שכר, פיצויי פיטורים וזכויות נלוות.
היא טענה כי הנתבע לא שילם לה שכר כמתחייב מהוראות חוק שכר מינימום, אלא סכום נמוך יותר (במזומן), לפי נוסחה שהציגה לבית הדין.
בנוסף, התובעת טענה שלא נהנתה מהזכות לחופשה בשכר, לא שולמו לה דמי הבראה וחגים, ולא הופרשו לזכותה כספים לפנסיה. היא אף טענה שהמעסיק לא שילם לה מענקים שנתיים, בניגוד להסכם הקיבוצי וצו ההרחבה שהוצא מכוחו, המחייבים מעסיקים בענף החקלאות לשלם לעובד מענק שנתי בגובה חצי משכורת.
כמו כן, התובעת ביקשה לחייב את הנתבע בפיצויי פיטורים, להם היא זכאית, לשיטתה, בנסיבות של סיום קשרי העבודה.
מנגד, הנתבע טען שלתביעה אין כל בסיס. לטענתו, הוא שילם לתובעת את מלוא השכר לו הייתה זכאית, דבר הבא לידי ביטוי בתלושי השכר ובדוחות הנוכחות שהונפקו ונמסרו לה בזמן אמת.
הוא אף טען, בין היתר, כי גם הזכויות הנלוות – חופשה, הבראה, דמי חגים, מענק שנתי – שולמו לתובעת במהלך תקופת העבודה.
לגבי פיצויי פיטורים, הנתבע טען כי במעמד סיום הקשר ביניהם אישרה התובעת שאין לה עוד טענות כלפיו, ולכן יש לדחות את התביעה גם בעניין זה.
לא הציג ראיות
השופט משה טוינה דחה את טענות התובעת בנוגע להפרשי שכר, לאחר שעבר על דוחות הנוכחות ותלושי השכר (שהתובעת חתומה עליהם), ולפיהם שולם לה שכר מינימום לפחות.
עם זאת, את יתר התביעה השופט קיבל. השופט ציין, למשל, כי הנתבע לא הציג פנקס חופשה שיוכיח כי התובעת ניצלה את זכותה לחופשה בתשלום. כמו כן, מתלושי השכר התברר כי דמי הבראה שולמו לה רק באופן חלקי.
בנוגע למענק, השופט ציין כי "אין ביטוי למענק השנתי בתלושי השכר ואין בידי הנתבע להראות כיצד ומתי שולם המענק, מחוץ לתלוש השכר. בנסיבות הללו דינה של טענת הנתבע לפיה שילם לתובעת מענק שנתי, להידחות".
גם בהקשר של הפרשה לקרן פנסיה, השופט דחה את טענות הנתבע – שאמר "אני חושב שהפרשנו את זה בשכר" – וקבע כי מדובר בטענה ריקה מתוכן, משום שאין לדבר ביטוי כלשהו בתלושי השכר.
לאחר מכן, השופט הבהיר כי מאחר שיחסי העבודה הסתיימו בתום תקופת העסקה הקצובה של התובעת בישראל, הרי שהיא זכאית לפיצויי פיטורים.
לפיכך, בסיכומו של דבר, השופט הורה לנתבע לשלם לתובעת קרוב ל-70,000 שקל פיצויים, בהם כ-24,000 פיצויי פיטורים, והיתר עבור זכויות סוציאליות שונות.
בנוסף, הנתבע חויב בהוצאות משפט בסך 10,000 שקל – סכום גבוה יחסית, בשל העובדה שהשופט סבר כי בתביעה נדונו טענות שלא היו אמורות להיות במחלוקת, ובפרט זכותה של התובעת לפיצויי פיטורים, פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן פנסיה ומענק שנתי.
- ב"כ התובעת: עו"ד אורטל מור
- ב"כ הנתבע: עו"ד איתי שרייבר
עורכי דין דיני עבודה • לפסק הדין לחץ כאן
הכותבת: עורכת דין אבישג ראבד עוסקת בדיני עבודה
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
* הכותבת לא ייצגה בתיק.
** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחברת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.