עם ישראל יוצא ממצרים, עם הבטחה מפורשת לנחול את ארץ הקודש.
אבל במקום לנחות, הישר מהניסים הגלויים – למתן תורה, ומשם בזינוק מהיר אל הארץ המובטחת, מתחיל מסע ארוך ומפותל במדבר, בן ארבעים ושתיים תחנות: "אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (במדבר, לג, א), שהתורה טורחת לציין את השם המדויק של כל אחת מהן.
מדוע?
כי המסע הזה על ארבעים ושתיים תחנותיו – אומרים לנו הצדיקים – אינו איזשהו תיעוד היסטורי ולא ממצא ארכיאולוגי ולא תהליך דמוגרפי; זהו מסע החיים של כל אחד ואחד מאתנו, מדויק ואקטואלי לכל יהודי באשר הוא: "כי כל המסעות היו מ"ב והם אצל כל אדם מיום הולדו עד שובו אל עולמו" ("דגל מחנה אפרים" בשם הבעש"ט).
ההתחלה של כולנו, בכל תחום שהוא, היא במצרים. נולדנו במצרים. בקשר עם השם, בקשר עם עצמי, בקשר עם בן הזוג שלי. ההתחלה היא ניתוק וגלות ושעבוד לפרעה. אני לא יודע מי אני, אני לא יודע מי זה השם, לא באמת מזיז לי מי זה בן הזוג שלי, וכל עוד השם לא מתערב לי בחיים עם איזו טרגדיה מטלטלת, מבחינתי לעבור את שמונים השנים הבאות בצילם של פתום, רעמסס והנילוס של פרעה.
אבל אז מצרים מתחילה ללחוץ עלינו ולהצר את צעדינו. הכול מתחיל לחרוק ולשרוק, להיטלטל ולטלטל. הבריאות היא לא מה שהייתה, והילדים, והפרנסה, והשכנים... משהו קורה ואנחנו מתעוררים להבין שאנחנו בעצם גולים ומשועבדים וכמהים עד צוואר לקשר אמתי.
ואחרי שאנחנו צועקים, וקוראים לעזרה, ומודים בזה שאנחנו חלשים, ובוחרים בארץ הקודש, ומוכנים למסור נפש על הריפוי של החיים שלנו, השם הטוב שולח אלינו את משה ומוציא אותנו ממצרים.
וכאן מתחיל המסע שלנו במדבר של החיים, והוא קשה ולא פשוט.
כי כשאנחנו יוצאים ממצרים – אין לנו סבלנות. אנחנו רוצים להגיע אל ארץ ישראל, אל המנוחה ואל הנחלה, מיד, ובלי שום תחנות בדרך. והמדבר הזה, על מ"ב מסעותיו, מקומם אותנו ומפחיד ומאיים – 'אמרת שניגאל, נכון?! אמרת שרק נבוא ואתה כבר מרפא, אז הנה, באתי! למה הכול ממשיך להיות שחור?! דיברת על ארץ ישראל! אז מה אני עושה במדבר?! ובכלל, אולי טעיתי בדרך? אולי אני לא בכיוון? רציתי להגיע לארץ ישראל! וכאן הכול שממה והארץ לא זרועה! אולי הלכתי לאיבוד ולעולם לא אגיע אל המנוחה ואל הנחלה?!'
להסתכל קצת על שמות המסעות, ולראות את התחנות שאנחנו עוברים בחיים: 'מרה' ו'חרדה' ו'רפידים' ו'קברות התאווה'... ואנחנו בכלל רצינו לנחול נחלה בארץ זבת חלב ודבש ותאנה.
אז מה אני עושה במדבר?
מסבירים גדולי החסידות, שכל התחברות אמתית מחייבת קודם מסע במִדבר.
אתה מבקש את החיבור האמתי, השלם, הגבוה? אתה מחפש את ההתקשרות לעצמך, לכוחות שלך, לנשמה שלך, לייעוד שלך, לבת המלך האבודה שלך? רוצה להיכנס לארץ ישראל ולנחול בה נחלה?
אז זו הדרך, ואין מה להתבהל, גם כשהיא מתמשכת – "והיה הולך אנה ואנה זמן רב ובמדבריות ובשדות וביערים, והיה מבקשה זמן רב מאוד" (סיפורי מעשיות, מעשה מאבדת בת מלך).
רוצה להתחבר אל השם? – בוא להתבודדות, יום ועוד יום ועוד שבוע, ובמקום לפגוש שם מלאכים, אתה תפגוש דווקא את הרִיק והחסר והשעמום והאין מילים והאין כוח ובכלל לא בא לי על זה ואולי מספיק להתבודד פעם בחודש או בחודשיים או בשנה?...
רוצה להתחבר אל עצמך? – תתחיל לעשות עבודה עצמית, ולפגוש את הילד הפגוע שבך, ולהכיר את ההתמכרויות שמחבלות לך בחיים. תתחיל לפסוע במדבר הנחשים והעקרבים שבתוכך!
רוצה להתחבר לאשתך? – רק דרך המדבר! תתחיל להתמסר, אפילו כשאתה לא מרגיש כלום ולא יודע מה זה אהבה. תתחיל להתחייב ולמסור נפש על ההתחייבויות שלך, גם כשמסביב הכול שממה וחול בלי טעם ובלי הנאה.
זו הדרך.
מבין?
אתה במסע! ודווקא במדבר – יש קול שקורא לך.
נכון, ארץ הקודש היא היעד הסופי, אבל הדרך אליה עוברת בשנים על גבי שנים של מדבר...
ולמה זה ככה? למה כל התחברות אמתית מחייבת לפניה מדבר?
כי רק במדבר אתה יכול למצוא את השביל מן הצד שלך, את הדרך הייחודית והספציפית שלך להיוולד ולבקוע מהביצה: "והיה הולך במדבר וראה שביל אחד מן הצד והיה מיישב עצמו – באשר שאני הולך כל כך זמן רב במדבר ואיני יכול למצאה, אלך בשביל הזה, אולי אבוא למקום יישוב" (שם).
הרי מה זה מדבר?
מדבר זה שממה.
אין בו כלום. הכול צחיח. הכול יבש. אין מים. אין אוכל. אין צל. צריך לבנות הכול מחדש. צריך להמציא. אי אפשר להסתמך אפילו לא על טובו של פרעה שייתן לך משהו לשתות או לאכול או מקום לישון. במדבר אתה יחיד, אתה בוחר, אתה רוצה.
ומתוך המִדבר והריק והאין מוצא, אתה תמצא, יש מאין, את השביל האחד שלך, אל בת המלך האבודה.