אאא

בבית העלמין בפרדס חנה הובאה אתמול (יום א') למנוחות שרה אהרון, שהלכה לעולמה בגיל 112. מאות בני אדם הגיעו להיפרד מאהרון שנפטרה בשיבה טובה בשבת. "בתעודת הזהות נכתב שהיא נולדה לפני 93 שנה, אבל זה לא נכון, זה מספר שרירותי שנתנו להרבה אנשים שעלו לארץ מתימן", אמרו בני המשפחה האבלה.

אהרון הותירה אחריה בת, שישה נכדים, 27 נינים וארבעה בני נינים. "לפי החישובים שלנו היא נפטרה בגיל 112", אמרו קרובי המנוחה. "אחיה נפטר לפני כמה שנים בגיל 105. הוריה, שעלו לארץ יחד איתה, נפטרו בגיל 110 ו-105. היו לה גנים טובים לאריכות ימים".

היא נולדה בתימן, התחתנה שם ולבני הזוג נולדו שלושה ילדים. שני הבנים נפטרו והבת חנה בר כוכבא עלתה יחד עם הוריה לישראל בשנת 1949. "אחרי העלייה לארץ היינו בכמה מעברות עד שלבסוף הגענו לפרדס חנה וקיבלנו את הבית", סיפרה הבת חנה. אמה לא עזבה את הבית והתגוררה בו עד סוף ימיה.

צילום: אלעד גרשגורן
צילום: אלעד גרשגורן
הגדלה

 על הגיל המופלג שאליו הגיעה אמה סיפרה חנה כי "לאימא היו יחסי אנוש טובים לכולם, היא אהבה לעזור ולתרום. היא הקפידה לאכול מדי יום שום, אמרה שזה בריא והיא צדקה. היא הקפידה גם לאכול שקדים, אגוזים ותאנים טריים. יותר מהכול היה לה חוש הומור בריא, היא תמיד צחקה, ונראה לנו שזה המתכון הטוב ביותר לאריכות ימים".

למרות הגיל, הבת חנה מספרת כי אמה הייתה מסייעת לנכדיה ולניניה עד לפני חודשיים. "היא הייתה עד אז עצמאית לחלוטין, ולא הייתה מוכנה להטריח אף אחד. היא תפקדה בבית לבד ולא רצתה מטפלת צמודה עד שהיא נפלה והיינו צריכים לאשפז אותה במוסד, ושם היא נפטרה. גם שם חוש ההומור שלה לא פסק, היא צחקה שאשפזנו אותה כדי לקבל את דמי הביטוח הלאומי שלה. היא הייתה אימא חמה וסבתא חמה לנכדים ולנינים. כואב להיפרד ממנה".

"הייתה מבקשת למצוא לה חתן"

יפעת שרעבי, אחת הנכדים, אמרה: "אפשר לכתוב עליה ספר, היא גידלה אותנו, הייתה מוציאה אותנו מהגן ואחרי בית הספר היינו באים אליה לאכול ארוחת צהריים חמה. היא הייתה כמו אימא גם לנכדים. רק צדיקים זוכים להגיע לגיל הזה ולזכות לראות את הילדים של הנינים. כל הזמן היא הייתה מבקשת בצחוק למצוא לה חתן, בכל פעם שמישהו מהנכדים או הנינים היה בא לבקר אותה, היא מיד פתחה את המקרר והוציאה עבורו אוכל. כל אחד היה מוכרח לצאת מהבית עם שקית של ממתקים. כואב לנו שהיא נפטרה".

צילום: אלעד גרשגורן
צילום: אלעד גרשגורן
הגדלה

 הנין אמיתי קרש סיפר: "אני זוכר אותה מגיל קטן, בכל פעם שהייא בא אליה היא הייתה נותנת לי סוכריות. גם כשהייתי כבר גדול, היא לא הייתה מוותרת על הסוכריות. היא תמיד הייתה צוחקת ומפנקת, דואגת לכולם, שואלת אם אנחנו רעבים. כולם יצאו ממנה מחייכים, וכמובן עם ממתקים".

גם השכנים מספרים על שרה שתמיד ידעה לצחוק. "היא ישבה בפתח ביתה, צופה על הכביש ולכל מי שעבר הייתה אומרת שלום, צוחקת איתו. היא הייתה חיה לבד ולא נזקקה לאף אחד. לפני יותר מחודשיים היא אמרה שזהו, שאין לה יותר כוח ומספיק לה ומאז היא הלכה ודעכה עד שנפטרה".