אאא

ליווי התהליך הטיפולי של נטע הייתה חוויה משמעותית עבורי כמטפלת וכאדם. התחלתי את עבודתי בבית החולים ימים ספורים לפני שנכנסתי לחדרה של נטע בפעם הראשונה, ועדיין לא מצאתי את מקומי במערך הרפואי והרגשי של בית החולים, עדיין לא נפגשתי בהתמודדות עם מחלות סופניות ועוד לא פגשתי את המוות.
נכנסתי לחדר של נטע – ונפגשתי עם הכל, ביחד.

נטע היא נערה יפיפה וחכמה אשר סבלה ממחלה גנטית תורשתית קשה ביותר ואושפזה בבית החולים לעיתים תכופות ולתקופות ממושכות. אני פגשתי את נטע לקראת סוף חייה. והתהליך שליוויתי אותה בו, היה תהליך פרידה מהעולם, מהמשפחה ומעצמה. אני יודעת זאת עכשיו, אך לא ידעתי את זה כשנכנסתי לחדר בפעם הראשונה.
תהליך הטיפול הזה בבית החולים בליווי ילדה לקראת המוות לימד אותי דברים רבים שלא ידעתי על טיפול, על נוכחות, על משמעות, על פרידה ועל דיאדה. דברים שאני בוחרת לכתוב אותם כאן כתהליך דיאדי ארוך בעל רבדים שונים.

כשנכנסתי לחדר של נטע בפעם הראשונה כדי להכיר אותה, אביה נכח בחדר. נוכחות קבועה, יציבה,  כמעט דומיננטית מדי. ואני זוכרת שהיה לי קשה מאד עם זה אז. אני הייתי רגילה לטיפול קונבנציונלי, בקליניקה מסודרת עם שעות וזמנים קבועים ופרטיות, פרטיות ברורה ומוגנת. וכאן, אני צריכה לבוא ולטפל כאשר האבא נוכח והוא חלק מהפגישה. עלו בי הרבה מחשבות עד כמה זה נכון וטוב, עד כמה זה ייתן לנטע מרחב פרטי, כמה היא תוכל לעבור תהליך, כמה היא תהיה אוטנטית ומה יקרה שם בעצם?! בטיפול שאנחנו הולכות לעבור... לעבור אני כותבת, ומבינה שעברתי שם תהליך של לימוד מעמיק והתבוננות חשובה.

הפגישה הראשונה הייתה היכרות, דיברנו מעט, הצגתי את עצמי, נטע סיפרה על עצמה מעט מאד ואבא של נטע סיפר על עצמו וגם על נטע בראות עיניו. הוא סיפר שהוא איש הייטק והוא שמח ומודה לאלוהים שהעבודה שלו גמישה והוא יכול לעשות אותה מבית החולים ולשבת ליד נטע, הוא סיפר על נטע שהיא ילדה יצירתית, אוהבת ליצור, אוהבת לדבר עם אנשים ואוהבת לשמוח. היה נראה שנטע נהנית מהשותפות שלו בשיחה ומצורת הגדרתו אותה.
יצאתי מהחדר בתחושת אתגר, אתגר שעוד לא הבנתי את גודלו ועוצמתו. אבל הרגשתי שיש טעם בבואי לעבודה בבית החולים, נטע התחילה להכניס זרעי משמעות לעבודתי שם.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

למחרת הגעתי לחדר של נטע וראיתי בעיניים שלה חיוך קטן בראותה את בואי, שמחתי בזה ונכנסתי לחדר, שאלתי לשלומה ולשלום אבא, שהיה שם, נוכח. התחלתי לעכל את זה שהוא חלק מהפגישה הטיפולית ויהיה נוכח שם תמיד. סיפרתי לה קצת על חומרי האומנות, שאלתי אותה מה היא אוהבת לעשות, נטע הייתה מאושפזת בבידוד ולכן חומרים שנכנסו אליה לחדר לא יכלו לצאת משם ולחזור לחדר הטיפולים, היינו צריכות לחשוב מראש מה היא רוצה לעשות ולאילו חומרים היא זקוקה כדי שאביא לחדר בדיוק מה שהיא צריכה.

באותה הפגישה נטע סיפרה לי על ליצן רפואי שהיה מגיע אליה בתקופה מסוימת ונפצע עכשיו בתאונת דרכים, היא שמעה שהוא צריך להיות מאושפז זמן רב ורצתה לשמח אותו, התכנים שעלו בדיבור עליו היו קשורים באשפוז, בחוסר אונים להיות כבול למיטה בבית החולים ללא יכולת לזוז, הצורך באנשים מבחוץ שיכניסו אור לחיים וההזדקקות. היא כל כך רצתה לשמח אותו והרגישה ממש חוסר אונים מול זה. האבא היה קשוב לשיח של נטע אך לא התערב בשיחה, ובלבי כל הזמן עברה ההרגשה שהיא יכולה, היא מסוגלת לדבר לידו.

פתאום היה לנטע רעיון, להכין לו "טבלת ייאוש" כדי שהוא יוכל לסמן את הימים שעוברים עד לשחרור שלו, היא התלהבה מאד מהרעיון שלה ואבא שהיה קשוב כל הזמן הצטרף להתלהבות. היא תכננה שנכין לו משבצות לפי ימים, נקשט את הלוח, נצייר עליו, נכתוב לו בדיחות ואז נעביר את זה אליו כדי לשמח אותו. פתאום ניצת בה אור ההתרגשות של להועיל לאדם אחר, לשמח אותו ולעשות משהו שהיא כנראה רבה זמן לא יכלה לעשות ממיטת חוליו.

ההחלטה שביצירה גם הביאה אותה להרגיש אדם עם תועלת ומשמעות, הרגשה שכבר הרבה זמן היא לא הרגישה אל מול הידיעה שהיא לקראת מוות והיא לא תוסיף עוד לתרום לעולם.

המוות נכח שם כל הזמן, הרגשתי אותו כבר אז בהתחלה וככה לאורך כל הטיפול. המוות היה שם כמו עוד גוף שנוכח בחדר, בחיים, במציאות היומיומית. כמו עוד דיאדה שצריך לעשות שיח מולה. לא תמיד השיח איתה היה גלוי, אבל סמוי הוא תמיד היה.

גם בבית שלהם היה מקום למוות, דיבור קבוע עליו והכנה לקראתו. ולכן גם בחדר בבית החולים. לנטע יש אח שחולה גם הוא באותה, וההתמודדות של ההורים עם הידיעה שהם הביאו לעולם ילדים שחייהם קצרים וקצובים הביאה אותם להסתכל למוות בעיניים. האמא מדברת על המוות כעל המשך הנשמה במקום אחר, כאילו זאת בחירה של "חיים" מסוג אחר. כמו שאדם יכול לבחור לקיים את הנשמה עם גוף בעולם הזה, הוא יכול לבחור לקיים את הנשמה בעולם אחר. היא מדברת על המוות בשלווה ומתכוננת אליו בקור רוח ובאהבה.

האבא תופס את המוות בצורה קצת יותר טבעית, שהוא אכן אובדן. של החיים, החיות, היכולת להיות חלק מהמשפחה, מהחיים, מהיקום. אך הידיעה שהוא הולך להתמודד איתו בקרוב, באופן כואב ולא טבעי, של אובדן ילד, גרמה לו להתכונן אליו ולהיות מודע אליו ברמה מסוימת. והתפיסה הזאת של ההורים הביאה אותם לדבר עם הילדים על ההכנות למוות, על זה שזה יקרה ויגיעה יום אחד, על מה שהם מבקשים מההורים לעשות אחרי שהם ילכו מהעולם ועל הפרידה.

הדיבור על המוות והידיעה הברורה שהוא יגיעה גרמו לנטע לעשות איתו דו שיח נוקב וכואב בתקופה בה טיפלתי בה. אני לא ידעתי שהיא קרובה כל כך אל המוות. אבל היא ידעה בתוכה שזה הולך ומתקרב, היא הרגישה איך הגוף שלה הולך ונחלש ומאותת לה שאט אט נגמרים לו הכוחות, ובשל הידיעה הברורה שהמחלה היא סופנית היא חשה את תהליך פרידה. למי שסביבה, ולי בתוכם, התהליך היה לעיתים גלוי, כי "תמיד" דיברו על המוות, ולעיתים סמוי, כי הייתה תקווה שנטע תהיה חזקה ותמשיך להתגבר, והמוות בעצם לא ממש מחכה מעבר לפינה.

ההחלטה של נטע נתנה בה סם חיים, במשך כמה מפגשים עבדנו על הטבלה שהיא הכינה לליצן המאושפז, זה נתן לה אנרגיה וכוח והיא ניצחה על המלאכה. פיזית לא היה לה הרבה כוח, אבל אבא היה חלק מהטיפול והוא היה מוכן לבצע כל דבר שהיא תבקש, כמו מן אתגר יחיד וטוטאלי, "אני כאן כדי לשמח את נטע".

נטע נתנה לאבא הוראות איך לעשות את הטבלה, כמה משבצות, איפה לכתוב את המספרים. ולי איזה חומרים להביא. אחרי שהטבלה הוכנה נטע תכננה ביחד עם אבא איך לקשט אותה, מה לכתוב, באיזה אופן לקשט כל ריבוע, מה להדביק ואיך לצבוע. העבודה הכניסה בחדר חדוות עשיה, תוך כדי שהם עבדו יחד, הם דיברו על הליצן, כמה זה ישמח אותו, שיערו איך הוא יגיב על כל בדיחה, שיתפו ביצירה שלהם כל אחד שנכנס לחדר, ונכנסו הרבה...

כמו שכתבתי קודם, זה בית חולים והקושי העיקרי שלו זה הסטינג הטיפולי, הטיפול הרפואי הפיזי הוא הראשון בחשיבות, וככל שהמאושפז חולה יותר הוא נצרך ליותר התערבויות, אז נכנסות אחיות ורופאים ופיזיותרפיסטית, והכל בלתי צפוי וללא ידיעה מראש, הטיפולים נקטעו הרבה פעמים על ידי הפרעות כאלו, שלעיתים היו קצרות והפריעו פחות ולעיתים היו ארוכות וקטעו את המפגש לשני חלקי יום שונים.

ההתמודדות עם זה הייתה קשה לנטע, וגם לי. רצף הטיפול נקטע, תחושת הביטחון מתערערת והטיפול יכול לשנות את מצב הרוח מן הקצה אל הקצה. בתקופה הזאת נטע עוד הייתה חזקה יחסית, לא נזקקה לחמצן בכל שעות היום, יכלה לצחוק וליצור במידה מסוימת.

העבודה עם אבא הייתה חיובית, אני הפנמתי עד כמה הנוכחות שלו עושה לה טוב, ולמדתי שהיא יכולה להעלות תכנים משמעותיים גם בנוכחותו. ולאחר זמן, בהתבוננות בכל התהליך, הבנתי שאולי בשל נוכחותו בחדר ובתהליך הטיפולי היא יכלה להרגיש ביטחון ולשתף אותי בדברים אינטימיים במחיצתו ואפילו יותר, כשהוא נעדר.

אחרי מספר מפגשים נטע סיימה את היצירה ושלחה אותה לליצן דרך הליצנית שבאה לבקר אותה בתקופה זאת. את הברכה האישית אבא התעקש שנטע תכתוב בעצמה ותחתום רק בשמה, היה חשוב לו שהיא תרגיש הבעלים של היצירה ובעיקר שתהנה מההתרגשות שהיא זאת שגורמת לליצן שמחה עצומה, אבא היה מאושר. אני התפעלתי. ונטע שלחה את היצירה ויחד איתה כמו עזבה אותה עוד פיסת בריאות, עוד פיסת שמחה ועוד חתיכה מההצמדות לחיים.

המצב שלה התדרדר והיו כמה מפגשים שהיא בכלל לא יכלה ליצור, נכנסתי לחדר בכל פעם שהגעתי לבית החולים, שלוש פעמים בשבוע, ישבתי עם נטע מעט ודיברנו, היו ימים שזה לא יצא כי הגוף שלה כבר היה חלש מאד והיא ישנה הרבה והיו ימים שהייתי יושבת לידה ומשוחחת, היא הייתה עם חמצן כל היום ומיעטה לדבר.

אבא היה נוכח בחדר והיה חלק מהפגישה. והמוות היה אורח נוכח נפקד. עוד לא דיברנו עליו בקול, אבל שוחחנו עליו כל הזמן. שאלתי על ההרגשה שלה, על הנשימה שהעיקה עליה מאד, דיברנו, כשאני ואבא הפה והיא העיניים, על הקושי לנשום ועל המצוקה. ליטפתי לה הרבה את היד וחיבקתי אותה בעיניים. כל כך שונה הליווי הזה מטיפול רגיל בחדר הטיפולים. החיבוק הכמעט מציאותי, המגע שהוא טאבו בטיפול רגיל וכאן הוא שפה נצרכת כל כך. אבא סיפר לי דברים על נטע, מה היא אוהבת לעשות, הוא שר שירים וניסה לשמח את נטע. הוא רתם אותי לעניין והיינו שם שנינו בשבילה, נושאים את הסבל ומנסים להכניס טיפת אור ופיסת חיוך.

אחרי כמה מפגשים כאלו, הגעתי יום אחד ולנטע היה צבע על הפנים. היא חייכה אלי ויכלה לדבר מעט. היא אמרה לי שיש לה היום כוח והיא רוצה לעשות לוח מודעות. שמחתי כל כך לראות אותה ככה, חיונית, אחרי ימים ארוכים של אפיסת כוחות. והדיבור שלה על מה שהיא תכננה לעשות הראה לי כמה הטיפול משמעותי עבורה, שהיא מתכוננת אליו במחשבתה.

הבאתי את החומרים שהיא ביקשה אל החדר והתחלנו לתכנן את היצירה. לנטע היה חשוב שהתוצר יצא יפה, ייחודי ומוצלח. תוך כדי התכנון היא סיפרה לי שהיא מאד אוהבת בגדים יפים, שיש לה סגנון לבוש יפה מאד וטעם ייחודי, היא הראתה לי תמונות שלה מחוץ לחדר האישפוז, כמה היא מטופחת ויפה ולבושה בטוב טעם, כשהיא דיברה על כל זה חזרה אליה שוב עננת הכאב, ההסתכלות בתמונות של הרגעים הבריאים, הלבוש היפה ותחושת הנערות הזכירו לה את מצבה הנוכחי, את האשפוז והחולי, את אובדן החופש ואת אובדן טעם החיים. שהולכים להסתיים...הכאב היה כל כך נוכח שהיה אפשר לחתוך אותו בסכין.

אני שתקתי, אבא שתק, נתנו למוות לשבת שם על הכיסא ואת הטעם שלו להשתקף בעיניים של נטע. נשמנו איתה ביחד, בקושי רב, והרשינו לכל התחושות הקשות האלו להיות איתנו שם בחדר.

לא סתם נטע בחרה שאבא יהיה איתה שם, הוא יכל להחזיק את כל זה, לא להיבהל, לתת לתחושת אובדן הנעורים להיות לשם, לכאב שבצפייה למוות, לאכזבה מהגוף שלא היה מסוגל להחזיק חיים בריאים של נערה שרוצה להתלבש יפה ולרוץ בחוץ עם חברים.

לא סתם אמא לא זאת שהייתה. אמא שחושבת שלא משנה איפה הגוף נמצא, אם כאן או בעולם אחר, כי הנפש תמיד נשארת איתנו. נטע רצתה אמא שמתאבלת איתה על אובדן היופי, החן, הצבע בפנים, היכולת להתלבש, לחיות. ואמא לא יכלה להתאבל איתה על זה, אז נטע השאירה אותה בבית. אבא חיבק שם. וגם אני, מנסה להכיל את כל הרגשות הקשים האלו, להישאר שלמה, ולתת להם דרך הגוף הבריא שלי לפרוץ החוצה.

התחלנו את לוח המודעות. עדיין היה חשוב העיצוב, אבל כבר לא היה משנה אם הוא יהיה בכלל. הנשימה כבדה, האור בעיניים כבה והיינו צריכים להתקרב אחד לשני ולהתאחד כדי להתחיל בעבודה, כמו לחבר את האנרגיה של שלושתנו כדי להצליח לשרוד.

לנטע כבר לא היה הרבה כוח, היא אמרה לאבא איך לגזור את הפפיונים, איזה גודל ואיזה צבע, אבא עשה, עשה הכי טוב לנטע את מה שהיא ביקשה. ואני רואה אותו מנסה להסדיר נשימה ולמצוא בתוכו כוחות כדי להיות שם עבורה, כמו שגזר על עצמו, תמיד בשמחה.

אבא גזר והתקשה עם המשך היצירה, אני השחלתי את החוט במחט, הכנסתי לתוך הפפיון ונתתי לנטע למשוך את החוט, עבדנו בכוחות משותפים מנסים להעלות לנטע חיוך על הפנים.

בסוף הפגישה דיברתי עם האבא, שאלתי אותו מאיפה היכולת הזאת להיות שם ככה עבורה, קשוב כל כך ורגיש להיותה נערה ואישה, לכבד אותה באופן מיוחד וכנה וללוות אותה בתהליכים שהיא עוברת. והוא אמר לי משפט אחד – אני גבר בן חמישים ושלוש, הבאתי לעולם שני ילדים חולים, ואני יודע שהייעוד שלי זה לדאוג שכל רגע שהם כאן הם יהיו מאושרים.
יצאתי מהמפגש הזה מרוגשת, עצובה עד שאול ועם דמעות בעיניים. ויחד עם הפגישה הזאת הסתיים לו עוד שלב והמצב התדרדר עוד יותר.

>> לחלק ב'

אפרת דיאמנט היא תרפיסטית באמנות M.A, מרצה ובעלת קליניקה בירושלים. מטפלת בילדים עם בעיות רגשיות, חברתיות, חרדות, הפרעות קשב, אובדן ומורכבות במשפחה תוך כדי הדרכה וליווי ההורים. מטפלת בנוער, מבוגרים ומדריכה סטודנטיות במקצועות הטיפול. מרצה לפסיכולוגיה וטיפול באמנות במספר מכללות.

לפניות: efratdiamant@gmail.com