אאא

כידוע ומפורסם, הגמרא (יומא ט, ב) קובעת שבית המקדש הראשון נחרב בגין החטאים החמורים של שפיכות דמים, גילוי עריות ועבודה זרה. מנגד, בבית המקדש השני היו ישראל תלמידי חכמים ושומרי מצוות, ולכן שואלת הגמרא: "מפני מה חרב?" הגמרא משיבה: "מפני שהיתה בו שנאת חנם. ללמדך ששקולה שנאת חנם נגד ג' עבירות: נגד עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים".

נדמה שבדברי הגמרא הנ"ל גלום מסר מופלא. חז"ל מבארים שהיו ישראל עוסקים בתורה, במצוות, ובגמילות חסדים. וכאן הבן שואל: איך ייתכן שמצד אחד היו עסוקים בגמילות חסדים, ובה בעת נתבעו על חטא שנאת חינם? האם אין קיומה של גמילות חסדים בין איש לרעהו ההיפך המוחלט של שנאת חינם?

אלא, שעוון שנאת חינם אין עיקרו במעשה, אלא יסודו בלב. בתקופת בית שני קיים עם ישראל את כל המצוות, כולל מצוות גמילות חסדים. במישור הטכני, הם היו צדיקים בכל קנה מידה. אך למרות זאת, לבבם היו פרודים זה מזה. תוך כדי גמילות חסדים, היו ביניהם שנאה, קנאה ותחרות.

אם נתור אחר מבחן מעמיק לשנאת חינם, נדמה שנמצא אותו דווקא בתחום של עבודת ה' – כפי שביאר המהר"ל (נצח ישראל, פרק ד) שהאחדות בעבודת ה' במקדש (לאחר איסור במות) הייתה תלויה בקרבת הלב בקרב ישראל.

זו כוונת הנצי"ב בהקדמה לספר בראשית, שכתב כי הצדיקים של תקופת חורבן בית שני היו עמלים בתורה ובמצוות "אך לא היו ישרים בהליכות עולמים". הם חטאו בכך שחשדו את כל מי שנהג שלא כדעתם באיזה עניין של עבודת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס, והגיעו עד "שפיכות דמים בדרך הפלגה, ולכל הרעות שבעולם, עד שחרב הבית".

כל אומן שונא את בן אומנותו (עי' רש"י בראשית ג, ה). כך בדרך הטבע. אך מבני תורה הציפייה היא אחרת. בן תורה אמור להתעלות מעל השנאה הטבעית, מעל הדרישה והציפייה שהקרוב אלי בחברה יהיה קרוב אף בדעותיו ביחס לעבודת ה'.

מסיבה זו מחלוקת לשם שמים "סופה להתקיים" (אבות ה, יז) – שכן הצדדים למחלוקת זו אינם מעוניינים בחיסול הדדי. להיפך, הצדדים הניצים שבתוך בית המדרש מתוארים בגמרא (ברכות כז, ב) כ"בעלי תריסים" – בעלי תריסים ולא בעלי חרבות. הם בהחלט מגנים על עמדתם במלחמתה של תורה, אך אינם מבקשים לחסל, חלילה, את היריב.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

גם בדורנו ניתן למצוא מעשים מתוקנים, קפידה ודקדוק בהלכה, וגמילות חסדים לרוב. אין לזלזל חלילה במעלות עצומות אלו. אך בתקופה זו, בימים שבהם נחרב הבית, עלינו לכוון את עינינו כלפי פנים, לעשות בדק בית ולבחון את הטמון בלבב פנימה.

עם כל החסד וכל המצוות, האם אנו מקיימים את הציווי הפשוט, "ואהבת לרעך כמוך"? האם אנו משתדלים לעקור ולשרש שנאה ותחרות מקרבנו? האם אנחנו עומדים על שלנו במאבקים על דרכי עבודת ה' – או שמא גם מבקשים את חיסול הזולת, אז זה שדעותיו שונות, ולו במקצת, משלנו?

אם לא נדע לסבול את השונה, את החולק עלינו, איך נתאחד יחדיו לעבודת ה'? אם לא נשכיל להעריך את החריג, גם כאשר אין בינינו הסכמה, איך נגיע למצב של בניין הבית ש"על ידו הם אומה אחת שלימה" (לשון המהר"ל). 

דווקא בעבודה זו, בקירוב הלבבות ותיקון החטא של שנאת חינם, נזכה לראות בנחמת ציון ובנין ירושלים, שיבואו במהרה בימינו, אמן.

הרב יהושע פפר הוא מו"ץ ודיין, ומשמש כר"מ בישיבת חדוות התורה.