מצויים אנו בשלהי ימי בין המצרים. ימים אלה אמורים לעורר בנו את רגש האבלות על חורבן בית המקדש. ככל שחדרנו עמוק יותר לתוכם, אמורים היינו להגביר עוד יותר את היגון, המספד, הצער והקינה על חורבן בית מקדשנו.
ההלכה היהודית קובעת כי בתחילת שלושת השבועות אנו נוהגים בהילוך נמוך את מנהגי האבלות וכשמגיעים לתשעת הימים של חודש אב ובמיוחד בשבוע שחל בו תשעה באב, עולים להילוך גבוה יותר בכל הנוגע לאיסור של אכילת בשר, שתיית יין, רחיצה במים חמים עם סבון, תספורת, כיבוס בגדים, שמיעת שירים שמלווים בכלי נגינה ועריכת חתונות.
הטעם הפנימי של ההלכות הללו הוא מחד גיסא - לעורר בתוכנו תחושת התאבלות, יגון, יללה, בכיה וצעקה על החורבן ומאידך גיסא - תקווה, אמונה, ייחול, צפייה שאיפה וביטחון שימים אלה יהפכו לימי ששון ושמחה.
ואולם לדאבון הלב האווירה שבקעה מחלקם של העיתונים והשבועונים החרדים שיצאו לאור בימי בין המצרים היתה ההיפך הגמור מחורבן וצער. מי שעלעל בדפי העיתונים והשבועונים הללו חש שהוא מצוי כבר בימי בין הזמנים שבהם תרים אנו אחר נופש ורוגע.
העמודים של אותם העיתונים והשבועונים מעוטרים במודעות ענק שמשדלות ומפתות את הקוראים לצאת לנופש למלונות יוקרה בארץ ומחוצה לה. בתוך אותן המודעות מופיעות תמונות מרהיבות עין שממחישות לנו את בריכות השחייה המפוארות, את הסאונות הלוהטות, את הג'קוזים המפנקים את מלונות הספא "המבריאים", את טיולי הג'יפים המקפיצים ואת ארוחות הגורמה שבושלו על ידי טובי השפים בעולם אשר יוגשו חמש פעמים ביום לנופשים.
וכאן הבן שואל: האם נכון הדבר שבימי בין המצרים שבהם עלינו כאמור להתאבל, להצטער ולהתחרט על מעשינו הרעים, ראוי שנסיח את דעתנו בהתעסקות קדחתנית אחר החופשה שמצפה לנו? וגם אם נאמר שישנם כאלה בתוכנו שחשים שאם הם לא יצאו לנופש, בריאותם תתערער חלילה, עדיין לא מובן מדוע הם צריכים בימי בין המצרים ולאחריהם להתעסק בנושא הזה בהתלהבות, בהשתוקקות, בהתלהטות ובהתרגשות שכזאת?
ויהי רצון שבזכות כך שנתמקד בעיקר - קרי - ההתאמצות לקרב את הגאולה ופחות נתעסק בטפל - קרי - נופש וקייט, נזכה שיבנה בית המקדש במהרה בימינו אמן.