"הַהֵימִיר גּוֹי אֱלֹהִים וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים וְעַמִּי הֵמִיר כְּבוֹדוֹ בְּלוֹא יוֹעִיל. שֹׁמּוּ שָׁמַיִם עַל זֹאת וְשַׂעֲרוּ חָרְבוּ מְאֹד נְאֻם ה'. כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא יָכִלוּ הַמָּיִם" (ירמיהו ב פסוקים י"א - י"ג)
פסוקים אלו נקראים בהפטרות ימי "בין המצרים", ומבטאים תוכחה גלויה.
"המגיד מדובנה" מחדד את המסר בעזרת משל:
סוחר עשיר בכפר לקח חתן לבתו, והחתן יושב בביתו של חמיו במשך שנים, ואוכל על שולחנו. בראות החותן, שחתנו אינו מתכוון לפרנס את משפחתו בכוחות עצמו, הוא החליט לעודד אותו לכך, וניסה להכניס אותו "לעסקים". הוא הפקיד בידו סכום כסף מכובד במזומן, על מנת שילך ליריד, ירכוש סחורה וימכור אותה ברווח.
החתן יצא לדרכו, וביריד, הוא התפתה על ידי סוחר ממולח - לרכוש בכל כספו "סחורה מבוקשת" - שופרות! כשחזר לעירו, חמיו התאכזב וגער בו: מי צריך כל כך הרבה שופרות?! אין לכך שום דרישה, והכסף ירד לטמיון.
אחרי מספר חודשים של בטלה, נשבר החותן, שוב הוא הפקיד ביד החתן סכום כסף גדול, כדי שינסה את כוחו בעסקים. הפעם הוא הזהיר אותו: אל תקנה סחורה שאין לה "ביקוש".
החתן יצא לדרכו, וכמו בפעם הקודמת, גם הפעם הוא התפתה לסוחר ששכנע אותו לקנות "נוצות". הוא השקיע את כל כספו בנוצות, בתקוה שימכור אותם ברווח. אך כאשר הוא חזר, חמיו תפס בראשו מתוך יאוש: "אין לך תקוה!" הוא אמר לו "לעולם כבר לא תהיה סוחר".
לימים, התלבט החותן, מה יעשה בשופרות והנוצות ש"נתקעו" במחסניו? הוא קרא למתווך והפקיד בידו את השופרות, ובקש ממנו להפטר מהסחורה הזו ולהציל ממנה - מה שיוכל. אחר כך, הזמין מתווך שני וביקש ממנו לקחת את הנוצות ולהציל מהם - מה שאפשר.
המתווכים השונים - זה עם השופרות וזה עם הנוצות, לא ידעו כל אחד על שליחותו של חבירו, אך הם נפגשו במקרה ביריד וסיפרו זה לזה על הסחורה שבידו. אחרי דין ודברים, החליטו "להחליף": מתווך השופרות יטול את הנוצות, וסוחר הנוצות יקבל בתמורה את השופרות.
חזרו המתווכים לכפר, ולהפתעתו של החותן - שלא בטובתו, חזרו אליו גם השופרות וגם הנוצות - בצורה סיבובית, וכאילו כלום לא השתנה.
החתן שהיה עד ל"אירוע", ניגש לחמיו ודרש ממנו התנצלות, "הנה לך", הוא אמר: גם המתווכים המנוסים נפלו בפח, וגם הם חזרו כל אחד עם סחורה לא מבוקשת.
"שונה הדבר", העמידו חמיו על טעותו: כל אחד מהמתווכים קיבל לידיו סחורה גרועה, אם שופרות אם נוצות, והתמורה שהוא הביא במקומה - משקפת את שוויה האמיתי של הסחורה שהוא נפטר ממנה. לעומת זאת, אתה לקחת "כסף טוב", ובזבזת אותו על סחורות מטופשות.
על כך מתלונן האלוקים, ומוכיח את בניו: "הַהֵימִיר גּוֹי אֱלֹהִים - גם אם הגוי מחליף את אלוהיו, אין בכך גנאי כל כך, שהרי "הֵמָּה לֹא אֱלֹהִים" והרי הוא כמחליף "אלוהי עץ" ב"אלוהי אבן".
לעומת זאת, "וְעַמִּי הֵמִיר כְּבוֹדוֹ - בְּלוֹא יוֹעִיל". ובהמשך: "כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא יָכִלוּ הַמָּיִם".
אתם החלפתם אמונה אמיתית ונכונה - בשטות והבל!
נזכרתי במשל הזה, כאשר ראיתי כאלה שמשבחים את הלהיט התורן - משחק ה"פוקימון גו" שכבש את העולם. הם משבחים אותו, על כך שהוא ממחיש את האמונה היהודית - בקיומה של "מציאות רבודה". כלומר, יקום רוחני - מקביל לעולם הגשמי הנראה לעינינו, ובא לידי ביטוי בקיום ואיסוף מצוות ובונוסים "וירטואליים".
מעתה, אין האדם אומר: רק מה שאני רואה בעיני - אכן קיים, ומה שלא ראיתי - אינו קיים. הנה, יש "פוקימונים" נסתרים מעינינו, ובכל זאת - הם שם.
אך פה טמון ההבדל הגדול: משחק ה"פוקימון גו" עצמו, אין בו שום ערך אמיתי, בסופו של יום הוא "משחק מיותר ומטופש", שלא מעניק לבעליו כלום. אם כן, מי שמחליף את משחק ה"קנדי קראש" (הלהיט הקודם) - בפוקימון, הרי הוא בבחינת"הַהֵימִיר גּוֹי אֱלֹהִים - וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים".
לעומת זאת, אדם "דתי" האמון על ערכי נצח של קיום תורה ומצוות, מה לו לחפש באותם "בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא יָכִלוּ הַמָּיִם".
יש בכך "עומק" נוסף: הריצה האנושית אחרי משחקים שונים ומוזרים, והנכונות להקריב למענם זמן ומשאבים (יש כאלה שאפילו סיכנו את חייהם, ויש שאף שילמו על כך בחייהם!), מוכיחים את השאיפה האנושית - למשהו שמעבר, ערך או "אתגר" שימלא את "הצורך הרוחני" שאינו בא לידי סיפוק בחיים הגשמיים.
ובכלל, אם נביט סביבנו, כל האנשים משקיעים מאמצים בפעולות לא "רציונאליות".
דוגמה אקטואלית: בתקופה זו, אנו נחשפים ביתר שאת לעובדה שיש אנשים המקדישים את חייהם למען הישגים בספורט. על מנת לזכות בתהילת ההמונים, הם מקריבים את חייהם לאימונים אינסופיים, ולמרבה האירוניה, פעמים שענפי הספורט הללו - אינם מוסיפים להם בריאות, ואף מקפחים אותה - בעקבות מאמץ יתר, ופציעות שנות.
האם אין בכל אלה הוכחה ש"האדם, כל אדם - מחפש משמעות לחייו"?
העיסוק האובססיבי במשחקים או בתרבות תחרותית אחרת, מוכיחה את העובדה שאין אדם שאינו "דתי"! כל אחד "מאמין" במשהו, ובעבור האידיאל שלו, הוא מוכן לשלם מחיר. האחד זה "ספורט", השני "אומנות", השלישי "תחביב", והרביעי, אלוהי "הכסף" הוא אלוהיו. (על פי דברי הרב שלמה וולבה זצ"ל בספרו "עלי שור")
עלינו לזכור ש"התחביב" שלנו, שונה מכל התחביבים האחרים. האמונה והמצוות שלנו הם "הדבר האמיתי", ואל לנו להחליף ולהמיר אותם - ולו לרגע, בעד שום "פוקימון" מיותר.
נ.ב. לגבי תחרויות ספורט - נגד גויים. הלכה יהודית ב"שולחן ערוך" (אורח חיים סימן תקנ"א): "משנכנס אב - ממעטין בשמחה, ובר ישראל דאית ליה דינא בהדי כותי - לישתמיט מיניה, דריע מזליה"רוצה לומר: יהודי שיש לו "דין" עם גוי - לא יקיים זאת בחודש אב, כי רע מזלו בתקופה זו.